אזהרה: תוכן זה איננו קשור לראש ממשלה מסויים בהכרח. למען האמת, הוא קשור לכל ראשי הממשלה!
השנים האחרונות והתגובה הרפה והמגמגמת (בלשון המעטה) של ישראל להתקפות קרקעיות או התקפות טילים מכיוון עזה גרמו לי לאבד כל אמון בשלטון ובצבא (כן, גם בצבא - כי פעם היו לנו אנשי צבא חזקים שמילתם נחשבה, ולא בובות החרדות לפרנסתן הממונות אישית על ידי הפרזיט התורן בכיסא ראש הממשלה).
אם נביט אחורה בזמן, ישראל ידעה מבצעים נועזים, פעולות צבאיות ותגובות נחרצות להתקפות פחות משמעותיות ממטחים של אלפי טילים על תושביה. בעבר די היה בירי קל, חטיפה פה וחטיפה שם, בכדי לכנס את הקבינט והאופוזיצייה ולקבל החלטה תוך 24 שעות על מבצעים המקשטים את דפי ויקיפדיה כיום.
והיום? היום מרבית ההחלטות בממשלה - אלו הגורליות ביותר והמכריעות ביותר - מתקבלות על ידי יועצי תקשורת (או שמא "יועצי תשקורת" היא המילה?). אם בעבר היה ראש הממשלה מכנס את שר הבטחון, ראש אמ"ן, ראש האופוזיציה, ראש הקואליציה, ראש הנקרה וראש לשועלים, הרי שהיום קודם כל מכונסים בלשכתו יועצי התשקורת. סליחה....תקשורת. אשתדל שזה לא יקרה שוב.
לפני שראש ממשלה במדינת ישראל חושב בכלל לקבל החלטה, הוא מבקש את ברכתו של יועץ התקשורת. ללא ברכתו של היועץ הרועץ, לא יכונס הקבינט, לא יזומן שר הבטחון ולא יתקשרו לראש אמ"ן. הזוי ככל שזה ישמע, הטלפון הראשון שיוצא מלשכתו של ראש הממשלה הוא טלפון ליועץ התקשורת, ולא לכל גורם בטחוני או מקצועי אחר.
ומה אומר יועץ התשק....תקשורת? "אל תגיב. שמור על פרופיל נמוך, אל תתראיין, אל תצטלם ואל תקשור את עצמך למטח הטילים. הציבור יכעס יום-יומיים ואז ישכחו מזה. מאחר ולא ראו או שמעו אותך, זה גם לא ידבק בך בבוא היום כשתגענה הבחירות...".
ומדוע יועץ התקשורת אומר לא להגיב? מסיבה אחת פשוטה: אנו נוטים לקשר תמונות וכותרות לאדם והזכרון שלנו אסוציאטיבי. ברגע שראש ממשלה זה או אחר איננו מצטלם (שימו לב שאף שר גם לא מתראיין בנדון) בהקשר של אירוע שלילי כלשהו - תוך חודש אף אחד כבר לא יקשור את האירוע אליו וזה לא יקפוץ לנו בראש לאחר מכן בעת הבחירות.
ומדוע לא להיות מנהיג אמיתי ולשים לזה קץ? מסיבה אחת פשוטה: אם נביט אחורה ב-"מבצעים" האחרונים של מדינת ישראל, נראה תמיד שההנהגה סופגת ביקורת נוקבת והמבצעים גם מוכתרים לרוב ככשלון חרוץ או כהצלחה רפה בעלת גוון שלילי מפולפל. ומה אומר היועץ אומר לראש הממשלה? "אל תגיב. מוטב לשלם מחיר פוליטי קל למשך שבועיים, עד שהציבור ישכח ועד המטח הבא, מאשר לחטוף סנוקרת פוליטית מהדהדת בגין מבצע כושל, חיילים הרוגים ששמם נקשר בך, מסוקים שרופים וטנקים מפוייחים...".
אין מה לעשות - לעד יזכרו טנקים בוערים וחיילים הרוגים הרבה יותר מאשר פועל רומני או חקלאי שחטפו רסיסים בחממה בדרום או בצפון. שוב אנו חוזרים לתפיסה האסוציאטיבית הקושרת אירוע טראומטי עם תמונות קשות, לממשלה ולשרים - ואף אחד לא רוצה להיות קשור למשהו שלילי (זו גם הסיבה שכשקורה משהו חיובי - מיד כל השרים מתראיינים ומהללים את כוחה של ישראל, ובלבד ששמם יזכר בהקשר לאירוע החיובי. ע"ע וירוסים שונים באיראן שלא ברור אם מקורם בישראל אך אין שר שלא עולה על הבמה ומהלל את יכולות ישראל - רק כדי שהאירוע ידבוק בו).
אבל רגע - היו לישראל מלחמות והיו הרוגים ועדיין ראש הממשלה נחשב מנהיג טוב אז למה לא? מסיבה אחת פשוטה: באותן מלחמות ובאותם מבצעים, היו יעדים שהושגו והיו הישגים שנראו לעין. ומדוע היו הישגים שהושגו ויעדים שהוגדרו? מהסיבה הפשוטה שבימים עברו לא היו יועצי תקשורת, לא היו יועצי תדמית, לא היתה סטייליסטית אישית ולא מאפרת צמודה. היה אדם עם ניסיון, אדם עם אומץ ואדם עם תחושת שליחות, שלא הביט בחשבון הבנק ובמעטפות החומות מהקבלנים. היה מנהיג. מנהיג שקיבל החלטות, כינס את השרים ואת ראש האופוזיצייה, ויכול היה לשכנע את כולם - כולל את יריבו/יריבתו המושבעת מהאופוזיצייה, בצורך בצעד נחרץ וברור. ומה יש לנו היום? היום יש לנו יועצי תקשורת שאומרים: "אל תתחייב. אל תגדיר יעדים ואז לא תצטרך לעמוד בהם ולא תעמיד למבחן הציבור. זרום עם העניינים ותחתוך כשיראה לך שהגעת מספיק רחוק...".
זו בדיוק הסיבה לכך שבכל המבצעים האחרונים של מדינת ישראל, לא היו יעדים ברורים, הצבא הילך עיוור וחסר כיוון ברור (מבצעים השתנו חדשות לבקרים - מה שלא מאפשר יישום תוכנית פעולה מוגדרת, שכן תוכנית צבאית כוללת נתוני פתיחה ונתוני סיום והיערכות על קווי סיום לחימה. ללא נתוני סיום ויעד מוגדר, הכוחות רצים מבולבלים בשטח וכל המערך הלוגיסטי לא מסוגל לתפקד שכן איננו יכול לצפות קדימה את התקדמות הלחימה).
אבל רגע - יש פה ביצה ותרנגולת. המבצע לא מוגדר וזו הסיבה לביקורת הנוקבת בדיעבד הלא כן? בדיוק. בדיוק בגלל שהמבצע לא מוגדר (מלכתחילה בעצתם של יועצי התקשורת), ראש הממשלה והשרים יעמדו לאחר מכן בפני ביקורת נוקבת ולכן יועצי התקשורת ממליצים בכלל להמנע עד כמה שניתן ממבצע צבאי. בעצם, יועצי התקשורת ממליצים להמנע ממצב שהם גורמים לו בעצמם, והם כובלים את ראשי הממשלה יותר ויותר אליהם, שכן הם יוצרים תלות הולכת וגדלה של ראשי הממשלה בעצותיהם, על מנת לצלוח את המשברים ולהתמודד עם חוסר התגובה והאימפוטנטיות הפוליטית-צבאית-מדינית.
והיכן נכנס/ת פה ראש האופוזיצייה? ראש האופוזיצייה חמוש/ה בשלל יועצי תקשורת משלו/ה. גם בעבר היה ראש האופוזיצייה בעל אידאולוגייה ודעה משל עצמו, אך כשהיה משבר של ממש שדרש קבלת החלטה אמיצה (פרשת אנטבה לדוגמה) - היה ראש האופוזיצייה מניח את הנשק ונעמד לצד ראש הממשלה שכן עתידה וגורלה של מדינת ישראל היו על הפרק. זו גם הסיבה לכך שראש האופוזיצייה היה מעודכן לרוב בכל דבר ושותף לקבלת ההחלטות, גם אם לא נטל חלק בממשלה. והיום? היום ראש האופוזיצייה הוא בובה עלובה של יועצי התקשורת ומגיע עם פתק המכיל מראש דברי השמצה שנכתבו לו בידי אחרים. הבובה הזו כמובן איננה מחזיקה בדעה משל עצמה (אולי בעבר כן, אך מאותו הרגע בו היועץ נכנס לתמונה, כבר אין ואסור להחזיק בדעה שכן היועץ דורש שיתוף פעולה מוחלט וללא פשרות "על מנת שהטיפול יצליח") ומסיבה זו גם כל דבר שינסה ראש הממשלה לעשות יזכה מיד למטח קיטונות והשמצות. מהסיבה הזו גם חל נתק קשה בין ראשי הממשלה לראשי האופוזיצייה בשנים האחרונות, שכן כל דבר שמגיע לאוזניהם במסגרת העדכון או ההתייעצות - מיד עובר ליועצי התקשורת שלא מהססים לעשות ממנו מטעמים - גם במחיר של פגיעה של ממש בבטחון המדינה ותושביה, ובלבד שיצא מזה נזק ל-'אוייב האמיתי' של ראש האופוזיצציה...ראש הממשלה.
אז מה זה אומר? זהו אבסורד מוחלט ואין אונות מנהיגותית שכמותה לא נראתה עוד מעולם באף מדינה אחרת. גרוע מכך, לעניות דעתי זה אף גובל ברשלנות של ממש, שכן החלטות מהותיות של ממשלת ישראל עברו לידיים של יועצים חלקלקים, שכל עניינם הוא ברייטינג של האח הגדול ובזמן האוויר של פרסומות טלויזיה. מדינות ערב ותנועות טרור דוגמת החמאס, למדו את זה עם השנים מהתבוננות חיצונית בנו ולמדו לנצל את המצב הזה לטובתן. זו גם הסיבה שאינן חוששות כיום מגרימת פיגועים, שיגור טילים ושלל צרות אחרות - מהסיבה הפשוטה שאף אחד בישראל כבר לא מסוגל לקבל החלטה של ממש ויועצי התקשורת לעד יעדיפו מצב של מריחה ושיכחה, מאשר קבלת החלטה אמיצה הטומנת בחובה סיכונים.
זה עשוי להשמע לכם מופרך ולא הגיוני, אך זו המציאות בפועל - גם אם קשה ולא נעים להאמין בה. |