ריקוד בכי של דוכיפת
ריקוד בכי של דוכיפת
* קינה על היותךְ בנכר ריקוד בכי של דוכיפת טובעת בין חיות מסוג אחר ואפילו לא בחָרְתְ.
שחר עולה אוסף את פניך ברחובות זרים מרחם את צילך.
מצא אותה אובדת בחלל בין שיניה וורד נבול ובכיה כמוהו כגשם.
דמעה בצבע המדבר שקיפות של ריק ללא מילה או לטיפה.
* פְצַע את הבשר אבל בנשמה לא תיגע נשוך שפתים עד זוב ושמע רסיסי נהמה אצבעותיך חופרות בבשר אדמה עקרה אל תטרח פרחים זקוקים לאהבה
* הדעת יודעת שפני השקט מציקים מאוד ובין מעשינו אנחנו באים לאין מעשה שרק התבוננות עמוקה הם צֵידָתֹו של השט למרחקיו
* ואת האֵין הזה האם נוכל למלא במהותנו הדלה האֵין הרחב המתפשט כענן ושועט לקראתנו האֵין הגדול שנשאב לתוכנו האֵין ישאר גם אחרינו.
* ואפילו הוא אט אט נעלם ואני מֹוץ מתאבכת בשלוות האֵין ושולה קוצים מבשרי.
 * ומתוך הריק המסנוור שׁוֹבֵל חומק של אור המיה דקה של הדם בעורקים ושוב מסתמם העולם ההמיה הופכת לנהימה והריק המסנוור אופף אותי כהינומה.
* פרפר אחד מרפרף על מצחי בוזק אבקה ולשבריר של זמן משתף אותי ביופיו ונמוג לדרכו. פרגים עותרים עטרת תזזית לראשי המתנמנם בשמש קרה. דמותה חודרת אל תוך חלומי והיא מטלטלת את ראשי בסיחרור של שברי זכרונות ורסיסי אשמה ומעבירה אצבעות תובעניות על עיני ושפתי וריח הזמן בא בנחירי ואני צוללת לתוך שִילְדָה זעירה וקַמָאִית בעורקי תסיסתה של ההוֹנאה הראשונית ואז כמו הפרפר היא ניתֶקֶת מחלומי מותירה אחריה את זרותה ומציאותי.
* הוא שותל פרחים בגינה הצחיחה מזיע תחת השמש הקרה פרחיו רק ייולדו האם יחיו?
* אל תגעו בי אל תגעו בי אני מתחננת בלילה של זָנֶקְס ומתעוררת לקול נפילה של עצמי והחלל מסביבי גדול וריק והכול לבן, אני עיוורת לובן, מגששת בידיים מושטות בלבן האפל, לעיתים מועדת, אך תמיד מתייצבת ומלקקת את פצעי בתאווה.
* בחלום היה לי רומן עם יהודי מנוחין הבנתי מיד שהחלום בא להזכיר לי שיש בעולם מנגינה נעלה ולא כל קול לבן בא מהאפלה, יש קולות לבנים טהורים ועיני פסלים שמביעות רחמים, וגם אם את חותכת בבשר-נשמתך בסופו של דבר הפצע מתאחה -
|