מעולם אינך יודע מהיכן בא השיר. הוא בא אליך במשפט ראשון כשירדתי הבוקר עם כוס קפה, לישיבה שיגרתית על ספסל מול ביתי ב"מדרחוב". "נלחמתי" עם עצמי ושירי  להשאר עד לגימה אחרונה!!! ונוצחתי בקרב כשהשירה אמרה לי "אתה לא תזכור את המשפט! קום תעלה הביתה ותכתוב, ולעזאזל הקפה! ...אז "אני מאותם הבוגרים, יושבי..."

אני מאותם ה"בוגרים"

יושבי ספסלי "מדרחוב"

כוס קפה מעורר ממותק דל  סוכר

ועניים בוהות מבקשות

והיא שעוברת מולי

ממהרת ליום שנפרש

מישירה מבטה לפנים

ואני שם.. ספסל ו..מכנס

אם אכתוב על שדיה ברטט

או נדנוד ישבנה במרחב

אהיה משורר של ש"בקטע"

"קול" מתבגר ונחמד

אם אכתוב הילתה הזוהרת

וריח וורדים שהשאירה על סך

אתבגר אזדקן שם, ברגע

על ספסל עץ ברחוב מרוצף

אני מחפש את השביל

שאלך ואשב ואשכב

וארגיש שהזמן משחק בי

ולא משחק במרחב

אז, אכתוב, הילתה ושדיה

ישבנה על גבעול שפרח

צווארה כמיתר של שירה מהלכת

שנושא כל שירי במרחב

והיא שעברה שם ברגע

ואני בשבילה רק ספסל ומכנס

אולי תיפגש בשירי שעליה

מילים שנתנה לי,

בשבריר של מבט

התמונה מציור ישן שסרקתי מספרי הישן ה"בוסרי" שהוצאתי לפני שנים להוכיח לבית הספר העממי שלי, שאני, אני, אני... כותב שירה. למרות כל החיוכים הדבילים של ה"מערכת החינוכית"