יכולתי לרפא אותך,

לא בשניה, לא במגע בודד. 

רק ביום אחרי יום שבו,

בחרת לספר אותי בעוד רכילות בזויה.

והפכתי לכמה מילים קטנות,

לאדם הזוי ומוטרד,

התסביך שלי, זאת המילה הקטנה מכולן,

היא הסכין המזוהמת שהותרת.

"לבריות יש פה והולכות הן רכיל"-

 למילים שהערצת מעולם לא הקשבת.

התמכרת לשלטי חוצות ולחיוך הבז,

ויכולתי לרפא אותך לעד.

הבניינים סדורים היטב כאן, ישרים בכיעורם,

ובתוך אחד מהם, רק אפר ורקב,

את יושבת, לא מול החלון, שם

במרכז, בולעת את סם הכזב, לשווא.

ויכולתי לרפא אותך לעד.