בשנת 2002 התגייסתי לצה"ל ושובצתי בחיל השריון. בניגוד לרבים מאחי לנשק, בחרתי בחיל השריון כהעדפה הראשונית שלי. הדבר לא נבע ממסורת משפחתית ארוכת שנים או חיבה מיוחדת למרכבות גיבורי החייל אלא מתוך המחשבה למה להסתער על היעד בריצה כשאפשר לעשות זאת בנסיעה?
במהלך שירותי הצבאי הפכתי מאזרח לתותחן, מתותחן למפקד טנק וממפקד טנק למדריך בקורס מפקדי טנקים של חטיבה 401. מתוקף תפקידי לקחתי חלק בעיצוב דור שלם של מפקדי טנק בחיל השריון כשסך הפקודים עליהם פיקדתי מונה למעלה מארבע מאות איש. אם נתחשב בעובדה שהחניכים שלי ושל חברי פיקדו לאחר הקורס על עשרות אנשי צוות הרי שסך ההשפעה שלנו הייתה עצומה.
חניכי קורס המפקדים של חיל השריון אינם זוכים רק להכשרה מעשית על הכלי האדיר עליו יפקדו בעתיד, אלא נדרשים לעשות גם את המעבר הרגשי והשכלתני מחייל למפקד. דמותו של מפקד הטנק בצלמו מוכשרים החניכים היא של אדם חדור תחושת שליחות אשר מוכן לקבל עליו את עול הפיקוד. זהו מקצוען אשר שולט ביד רמה בכלי עליו הוא מפקד ושאינו שש להסתער על היעדים הניצבים בפניו. אולם יותר מכל אלו, מפקד הטנק הוא קודם כל בן אדם. מי ששם את צרכיו של צוותו לפני הצרכים שלו, מי ששלומם של חייליו מדירה שינה מעיניו ומי שאינו שוכח את אנושיותו גם באזור הדמדומים בו הוא פועל כחלק מצבא ההגנה לישראל.
וכך נהגתי גם אני עת מצאתי עצמי מפקד על חיילי מחוץ לכותלי בסיס האימונים. לילות כימים העברתי במצודות הזויות של הימין הסהרורי. במהלך שירותי הצבאי מצאתי עצמי נודד על גבעות והרים הפזורים למרגלות ירושלים עליהם עלו המתנחלים מצוידים באמונה ונשק אוטומטי. מאחזים פוחזים עם שמות זמניים וקרוואנים ארעיים שסביבם לא יוקמו גדרות שהרי יהודים לא יחיו עוד בתוך גדרות.
לא היו לי תרעומות כלפי המתנחלים. לא כשהם התעלמו מנוכחותנו, לא כשהם חילקו לנו פקודות כאילו היינו פועלים ולא כשחילקו לנו שירונים שקראו למותם של מנהיגי שמאל ובירכו על מותו של רבין. גם לא היו לי תרעומות כלפי מפקדיי. לא כשביקשו ממני לעמוד במחסומים, לא כשנאלצתי לאזוק צעירים ולא כשהתאמנתי לפינוי המתיישבים "בתובנה, בנחישות וברגישות". עשיתי את שהוטל עלי ועשיתי זאת בהצטיינות.
אלא שכמו מרבית חברי, עם שחרורי מצה"ל גיליתי גם אני כי חומות ההצדקה אשר בניתי סביבי במשך שלוש שנים קרסו להם בבת אחת. מלווים אותו כיום יותר סיוטים מאשר זיכרונות נעימים מתקופת השירות הצבאי. הורדת המדים סימלה את הפסקת העמדת הפנים כאילו יש הגיון בפקודות להן נשמעתי או למעשים אותם ביצעתי. חוזקו של הצבא אינו נובע ממספר הכלים המוטסים או המונעים העומדים לרשותו. חוזקו של הצבא נובע מכך שהוא מגייס את חייליו בגיל שמונה עשרה, גיל שבו ההיגיון, האנושות והחמלה עוד ניתנים לריסון ולשליטה. שהרי לו הייתי מתגייס בגיל עשרים ואחת שירותי היה נראה אחרת לחלוטין.
שלוש שנים אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי יצאתי מן הארון וסיפרתי למשפחתי כי אני הומוסקסואל. למרות שיצאתי מהארון בגיל עשרים וארבע, ידעתי כי אני הומו כבר מגיל החטיבה. אולם בדרך פלא, על אף נטיותיי המיניות, על אף היצרים הלא ניתנים לשליטה שמייחסים לי בימים אלו ח"כים מן הימין, הצלחתי לבצע את המוטל עלי כחייל. כשעמדתי במחסום בהתנחלות "קידר זמני" הייתי הומו, כשתקפתי את הטנקים בבקעת שיזפון הייתי הומו וגם כשבחנתי תעודות זהות כתומות הייתי הומו. אלא שאז זה לא ממש הפריע לח"כ אוריאל או לשאר התושבים שעליהם הגנתי בשעה שישנו בבתיהם.
אך כפי שכתבתי יש לי שאילתא לח"כ אוריאל והנה היא- האם אוכל לקבלן חזרה בבקשה? את שלוש השנים של שירותי הצבאי? את הלילות חסרי השינה, את עול השמירה, את הפציעות מהמסעות, את השריטות והחבלות, את הזעזוע מוח, את הגב השבור ואת העדר השמיעה?האם אוכל לקבל בבקשה פיצוי כספי על אובדן הכנסה של שלוש שנים שבהן לא למדתי או עבדתי אלא הרווחתי עשר אגורות לשעה? האם אוכל לקבל את תחילת שנות העשרים שלי חזרה? שנים שהוקדשו לריפוי ובריחה מהמציאות. האם אוכל לקבל חזרה את שני חברי ששכלתי במלחמה ואת החבר הנוסף שחזר משדה הקרב אך מעולם לא שב?
בגאווה,
אילן מנור
|