זה לא הולך להיות קל. אני חולה בסרטן השד. זה החלק הקל. מיידעים אותי שאצטרך לכרות את השד. זה קל כל עוד אני רק מתייגת את זה בלו"ז. זה לא קל כשאני מתחילה לחשוב על זה.
אני עוברת תקופה צפופה מתוחה ומלחיצה מאד בזמן האחרון והארוך יחסית. שחכתי לחשוב ולקחת אחריות. הייתי עסוקה מדיי בלתפקד, לכבות שרפות להגיע לתמוך. היה לי גם אולי נח להתנתק מעצמי. יותר קל להתחייב לאחר. בשבת ראיתי סרט בערוף דוקו שממש לא הייתי מוכנה לקראתו ואולי דווקא בגלל שהוא תפס אותי כל כך לא מוכנה הוא השפיע עליי מאד. אני לא מצליחה להיזכר בשמו אולם היה לו שם לא מאיים משהו שקשור בסרטן שד. נהניתי לראות אותו בהתחלה מתוך הזדהות עם כל השלבים שעברה גיבורת הסרט הבלגית שחיה בצרפת. לא הסכמתי עם כל רגשותיה או מחשבותיה ואפילו חשתי מעט זלזול כלפי תיאוריה המפורטים לגבי כאבה ומחשבותיה. לאט לאט התגנבה בי המחשבה שאכן אני צריכה קצת זמן לעצמי. במקביל חוויתי בשבוע האחרון תחושה של שחרור. ממצב מלחיץ, מאדם מעיק, מדאגה לאדם קרוב ולכן התאימה לי הגישה"לקחת זמן לעצמי" . אולם שלא כמו גיבורת הסרט להתבכיינות אלא להתבוננות להסקת מסקנות להנאה. פתאום זה נפל עליי. כמו משום מקום הסרט , למרות שזה לא מדויק כי הסרט מתאר את תהליך ההתלבטות, רטאים את תהליך כריתת השד בבבירור באכזריות על המסך. ללא כחל ושרק. הסרה של איבר שלם מהגוף. כאב לי בשדיים, בלב, בראש, בכל מקום. בכיתי ליד בתי הבכורה בלי יכולת לשלוט בזה. כאב לי שבכיתי לידה אבל כאב לי יותר מה שראיתי. הבנתי. אני לא מוכנה. אני לא מוכנה לתהליך. סרטן השד זאת מחלה שאחלים ממנה ואזכור אותה כאפיזודה משעשעת בחיי. מסרטן השד עוד ארוויח. הכריתה שונה. זו פעולה בלתי הפיכה שההחלטה עליה תהיה רק שלי ! באין אחר אעיד על עצמי שאני אדם חזק. חוזקי בא לי בעיקר מהעובדה שאני סומכת על עצמי וגאה בי. (סליחה ) אבל זאת אני. ברור לי שאני יכולה להתמודד עם כל דבר למרות גוף לא סימטרי עם שד אחד. אם אחליט אוכל ללכת כך לים. אבל לפתע פתאום נבהלתי מהתהליך שבו אני כשה מובל לטבח, מסכימה למה ש"הרופא" אומר, מכניסה ללו"ז ונלחצת רק מכך שזה יפגע לי בתפקוד השוטף ! עד ליום שבת אני מגדירה את עצמי כאדם במצב של אי שפיות זמנית, לא מחוברת למציאות ב 100 אחוזים. לא עוד. אני לא יודעת מה יהיה, אני מפחדת וכואבת את זה (אפילו שאני לא יושבת בפינה לבד בחושך) אבל אני יודעת שאני ורק אני אקבל את ההחלטה. לא משנה מה היא תהיה אני אתמודד עימה בדרך שלי. אבל זאת חייבת להיות החלטתי גם אם אצטרך יותר זמן.
שוב אני מוצאת את עצמי מודה לאלוהי המקריות ולעצמי על שצפיתי במקרה או לא במקרה בסרט. אני עצובה קצת עבור בתי שהיתה צריכה לראות אותי מזילה דמעה אבל גם זה לא נורא. המסר הוא שאפשר לבכות אבל זה לא אומר שמאבדים את הראש או חלילה וחס את הטעם לחיות. הרבה אור ואושר. |