הפגישה הראשונה היתה  לפני כמעט חמש שנים. אני זוכר אותה היטב. הקודמת הסתיימה, הייתי בלי, ואתם יודעים, בהתחלה זה חופש משחרר, אבל לאט לאט זוחלת תחושת הבלי. לקום בבוקר, לסתם. החוסר מחלחל. הרבה רגשות מלוים את המקום הזה. הלבד. תחושת הביטחון מתערערת. הטלפון שותק. כבר לא צריכים אותי יותר. כבר לא צריכים אותי יותר? הרי בלעדי עד אתמול העולם חרב, עשרות טלפונים של תבוא, תסדר, תדבר עם ההוא, זה לא עובד, תגיע מהר.

טוב, נו, שוב חוזרים לאתרים המוכרים מפעם. אפילו חלקם שמורים במועדפים, בכמה מהם אני עדיין רשום. רק לפני לא מעט, כשהגיעו הודעות במייל מהם, הגבתי בפנים בליגלוג של – לא צריך יותר, יש לי. בדיעבד, סוג של התנשאות, כי מי יודע מה יהיה? אז מה אם אני עמוק בפנים בדיאלוג, בסוג של בטוח? הרי הבטוח ברובו הוא סוג של זיוף.

ואז מתחיל החיפוש. מה אני רוצה? מה אני מחפש? למה אגיד לאו מוחלט? מה יהיה החלום הרטוב של הבאה? אני מחפש שקט? אתגר? ריגוש? תזזית? או את האחת שאיתה אפליג אל הזיקנה? ואולי בכלל אקח לי אתנחתא מהחיים, על חוף תאילנדי כלשהוא, עם בנדנה ולא הרבה יותר מזה, מסונוור מלובן החוף והסקנדינביות? או בכלל אתחבר לעצמי מינזרית בגורו מצחין מוקף קופים שמדברים הודית וגונבים לי את הצ'פאטה היומית? פיתוי מרתק, אבל הבת תכף מתחתנת, הבן מתגייס, ואתי מהבנק כבר לא נעימה כתמיד.

הנה טלפון. "שלום, זו יעל, שלח לי מייל, ומאד התרשמתי. אתה יכול לדבר? אתה לבד כרגע?"
כן, אני לבד כרגע. מאד לבד. ונורא שמח שהתקשרת, פרפר ראשון של תיקווה עף. אבל אני שומר על פאסון, השיחה מתנהלת ואני רק חושב לעצמי – איך אני נפגש. סוג של שיווק עצמי שאני ממש לא טוב בו, אבל אני חייב להיות מעולה. אחרת בניתוק השיחה יתנתק ההמשך.

מה אני מחפש? למה את זקוקה? תיאום ציפיות ראשון בטלפון, לפעמים זה נגמר תוך שתי דקות מנומסות, ומידי פעם השיחה מתארכת, הציפיות מתואמות, ואז מחליטים להיפגש. רק אני יודע שאחרי צליל הניתוק יש בי את צעקת ה – "ישששש". הצלתי, לפחות כאן.

זה דיסקרטי. ברור לשני הצדדים. בשלב הזה זה ממש לא לעניין שאחרים יידעו על המפגש, על החיפוש. בית קפה, צהרי היום, חומקים מהמשרד ומתאמים. "אני עם חולצה לבנה, יושב בשולחן השלישי משמאל."

לחיצת ידיים מנומסת, מגע של עיניים, שיחה ראשונה שמתרקמת. קצת מי אני, קצת הצד השני, התאמות של חפוש, של רצון. מקשיב למה שנאמר. מנסה לחבר את אני לתוך הציפיות, מנפה את מה שלא נכון, לא מתאים, מה שכן. דיאלוג של ציפיות. אין ספק שכימיה זה תורה שלמה של מפגשים בבית קפה. מוציאים מתוך התערובות את היסודות, ורואים אם זה מתחבר למוצק. יש לי א האינטואיציה שיודעת אם זה עובד או לא, אבל זה ממש לא אומר כלום.

ואז הסיום של – "נדבר". אני עם החששות והתקוות, וממש לא יודע מה מתחולל בצד השני. בטח יש עוד מועמדים, ואין לי שמץ ירוק של מושג מול מי אני מתחרה, ובעצם, על מה אני אשפט. היו מילים בפגישה, אבל בסופו של דבר זו אינטואיציה לוגית של הטבע שבוחר את הטוב מביניהם שינצח. כמה זמן ישבנו יחד? מה היה המסר מהצד השני?

ממתין לטלפון. הוא לא מגיע. להתקשר? זה לא יפגין לחץ? ואולי הצד השני בכלל לא מעוניין ולקח מישהו אחר, ואז אחרי הטלפון תהיה וודאות, טובה או רעה, אבל וודאות?

ואז מגיעה שיחה. הרבה זמן אחרי שהיתה צריכה להגיע, מקום שבו נבנו חששות, תסריטים, מגננות.

"אני רוצה להיפגש איתך שוב. הפגישה הראשונה היתה טובה, אבל אתה לא היחיד. צריכה ליפול החלטה מצידי."

איזה לחץ. נשארתי אני וההוא שעלה בפגישה הראשונה.

נפגשים שוב.

קצת מוזר, מצד אחד כבר לא זרים , מצד שני זה פיפטי פיפטי. אני או הוא. בא לי לקום ולהגיד – לא רוצה. הרי ברור שאני הכי. לחץ. אז מה ההתלבטות בכלל? אולי מבחינתי זה ממש לא לעניין, כל הקטע הזה? ומצד שני, ההזדמנות.

חרא של סיטואציה.

ואז, למחרת, הטלפון מצלצל.

"בוא. זה אתה. מתי אתה יכול להגיע?"

--------------------------------------------

ואני מדבר על עבודה, משרה.

ואני מדבר על זוגיות, אישה.