אמונה שלמה
אחת לאיזה זמן אני פוגשת מישהי/ו ששינו את שמם הפרטי העברי לשם לועזי בשובם ארצה מהודו. כנראה שלעולם לא אצליח להבין באמת את העניין, אדם שחי עשרים שנה לפחות עם שם ישראלי מסויים שהעניקו לו הוריו ,מחליט יום אחד להיקרא בשם אחר, בעל צליל זר מעולמות רחוקים, מתוך משמעות סימלית רוחנית שאמורה להשפיע על מי שהוא. מישהי כזו למשל היא אחת שעובדת איתי באותה קומה, שנקראה במקור קרן, שם יפה מאד לטעמי, ויום אחד חזרה מהודו עם שם משונה ביותר שמשמעותו בעברית היא "אומץ" , מתעקשת שכולנו נקרא לה כך, ויתרה מכך, שינתה את השם בתכתובת המיילים שנשלחים מטעמה, שינתה גם בתעודת הזהות – למעשה מעתה והלאה היא - - - - (אני בכוונה נמנעת מלציין את השם המפורש, כי הוא חריג ונדיר ואני חוששת שאם אכתוב אותו, אז קיים סיכוי סביר שיש מי שיזהה במי מדובר, ואני מעוניינת לשמור על פרטיותה כמו גם על פרטיותי (שמא היא במקרה תגיע לבלוג שלי דרך השם הלועזי ..)
מתנצלת, אבל זה מוזר לי, כי בעיני היא לעולם תהיה קרן, ומה היה כ"כ נורא בעצם בקרן שהיה דחוף לה לשנות ? הלא אם היא מבקשת לעצמה "אומץ" – למה שהשם הפרטי הלועזי ישפיע עליה ? מה לשינוי השם העברי ולכל זה ?
בתור אחת שמעולם לא היתה בהודו, ומכירה את המדינה רק מסיפורים, מסדרות טלויזיה ומתמונות, אולי זה יהיה לא הוגן או אמין אם אחווה את דעתי אודותיה, כי אני חסרה את המימד החויתי , ואני מצדיקה את כל מי שחוזר משם וטוען בפניי "את לא תביני" , את מדברת רק מהתאוריה, וזה נכון, כי מי שכף רגלו לא דרכה במקום הזה ולא הריח ולא ראה בעיניים - באמת לא יכול להבין לעומק במה מדובר, אני מסכימה, אבל בכל זאת יש לי דעה על הודו, אותה אני לוקחת בעירבון מוגבל כאמור, כי אני מבינה שאני לא יכולה לדעת כיצד ארגיש אם וכאשר אבקר בה. הודו נתפשת בעיני בראש ובראשונה כמדינה מאד עצובה, זה ממש לא מושך אותי לראות מקרוב את כל העוני המחפיר המשפיל הזה, להיפך, אני אפילו נרתעת, אני לא יודעת איך אפשר להישאר אדיש מול המראות הקשים כשאתה בה במגע כ"כ קרוב ובלתי אמצעי עם אומללות נואשת וסבל כה רב של הזולת, ואפילו חושדת שיש בכך אטימות לב מסויימת, לפחות כך היא מתפרשת בעיני. כשהייתי בניו יורק, לחברה אמריקאית קרובה שלי היה בן זוג הודי במקור, שסיפר לי סיפורי זוועות על מפגשים שלו עם ישראלים בהודו, ולפיו הדבר היה מאד טראומטי, כי רובם המכריע התנהגו כלפי ההודים בסוג של אדנות, במבט מתנשא כזה, כאילו שהם נתינים שלהם, למשל כשהם יושבים במסעדה בהודו בחבורות, ומתבדחים ופונים ביהירות להודים ביחס מזלזל כאילו שההודי הוא משרת נחות ולא בן אדם, וברור לי שזה לא מחייב המציאות, אבל ההודי הזה שיתף אותי שהרבה חברים הודים שלו מרגישים ככה ביחס לישראלים, ושזה לא רק היה הרושם האישי שלו מאיתנו. האמת שזה מאד ציער אותי לשמוע את זה, אבל האמנתי לו, כי הרגשתי מנסיון אישי את היחס הזה מצידם של ישראלים כלפי המצרים בימים שבהם נהגתי לרדת ל"סיני", סוג של זלזול כזה כלפי המקומיים נותני השירות בחופי סיני , הישראלים הם לכאורה חברים ש"מסתחבקים" וצוחקים איתם, וחלקם אפילו לא מודעים ליחס הפוגע שלהם, כי זה נראה להם טבעי, אבל חדי העין יכלו לחוש ממש כמוני בטון הלועג , מעין נתינת פקודות לנתינים, ולא ביחס שיוויני ומכבד. אח"כ מתפלאים למה יש כלפינו טינה ושנאה ואנטישמיות שמתפתחת ורוחשת מתחת לפי השטח בעולם.
לי אישית היה מאד כואב לקבל חוות דעת כזו מפי אותו הודי מקסים, אגב בחור משכיל, אמן רב תחומי, שזה הרושם הרע שבני העם שאני משתייכת אליו הותירו עליו. אני מקווה שהמפגש שלו עימי הצליח לתקן (ולו במעט), וליצור אהדה חלקית לפחות כלפי חלקינו, והיה בכך על מנת להוכיח לו שיש גם ישראלים אחרים.
עוד עניין שמרתיע אותי בנוגע להודו מלבד הזוהמה והעוני המחפיר, הוא הרוחניות הזו שנתפשת בעיני כמזוייפת. לא יודעת, אולי כי בסופו של דבר, למרות כל הפנטזיות שאני מידי פעם נסחפת אחריהן, אני בן אדם עם שתי רגליים על הקרקע, אני אוהבת הגיון, אני רציונלית לא פחות מאשר אני אמוציונלית, אני אוהבת עובדות, אני אוהבת תיאוריות מבוססות ומנומקות, אני מעריכה עשייה ואנשים מעשיים, אני אוהבת שעושים בפועל ולא רק מדברים באויר, ואני מאבדת סבלנות כשמתחילים לבלבל לי את המוח בכל מיני תיאוריות מ"העידן החדש", בעיקר אם הן חבוטות וריקות מתוכן. ובכלל , ככל שעוברות השנים, אני לומדת על עצמי כמה שאני לא בן אדם רוחני. לפחות לא במובן הדתי של המלה. כלומר כן, אני בהחלט אוהבת רוח מחשבה חופשית, נניח של רעיונות מקוריים ופורצי דרך במדע, ויודעת להעריך כתיבה של סופרים, של משוררים, של פילוסופים, הוגי דיעות, פובליציסטים ועיתונאים – זה כן. אבל באותה נשימה אני לא חושבת שהם יותר ראויים מהעובדים בעבודת כפיים – נגרים, חקלאים, מוסכניקים, שיפוצניקים – בעיני שווי ערך לחלוטין והעבודה שלהם נערצת ומוערכת בעיני לא פחות. אני אוהבת את השימוש הבלתי אמצעי הזה בידיים, אני מעריצה את היכולת הזו כנשגבת לא פחות מהיכולת המוחית של דוקטורנט שקדן ומתנשא למדעי החברה או הרוח.
כבר בילדותי נמשכתי לטקסטים, ולכן היה מאד טבעי החיבור המיידי שלי לתנ"ך ותושב"ע, כי הרי שמדובר בטקסטים מפוארים, שפה עשירה וסיפורים נפלאים עתירי דמיון, אבל בדיוק ככה התייחסתי אליהם תמיד – כאל פנטזיה, משל הייתי קוראת סיפור או אגדה מרתקים, וכאן היתה המוטיבציה שלי ללמוד עוד ועוד מהלשון הייחודית ומלאת הקסם, ולא מתוך איזו רוחניות או אמונה דתית. אני זוכרת שהמורים שלי לתנ"ך ממש אהבו אותי, כי מאד התעניינתי, שאלתי שאלות והתעמקתי בפרשנויות השונות, ולא אשכח איך פעם המורה של לתושב"ע אמרה לי שיש לי נשמה גבוהה ושאני אדם מאד רוחני, ובלב חשבתי לעצמי מה זה אומר בעצם – ואיך היא הגיעה למסקנה הזו , והיא כמו ניחשה את התהייה הזו כי מיד הוסיפה – רואים את זה בעיניים שלך, זה משתקף ממש בבירור, את מקרינה את זה מתוכך. ואני רק שתקתי וחייכתי ,כי לא הבנתי מה פירוש "רוחנית", הרי זה לא משהו שניתן להגדיר ולתפוס אותו, רוחניות היא מושג חמקמק, ואני אוהבת דברים ברורים, אני חייבת וודאות, מוחלטות, אני לא יכולה עם סימני שאלה, הם בלתי נסבלים בעיני.
לאירוע "קריעת ים סוף" בתנ"ך המדע מציע פרשנות בתור תופעת הטבע "הצונאמי" – התפרצות הר געש ואש הלבה שמפרידה את המים לשני הצדדים.. , את התגלות אלוהים על ראש הר סיני מסביר המדע כאקסטטיות כתוצאה משימוש בחומרים פסיכואקטיביים כלומר סמים טבעיים שגרמו להזיות – חוויה הזייתית שמעוררת חזיונות עוצמתיים בצורת הזיות של ראייה ושמיעה, והנימוק המדעי היה שבעבר הטקסים והפולחנים הדתיים כללו לעיתים קרובות שימוש בחומרים מרחיבי תודעה מהטבע, והתגלות אלוהית וחויות מיסטיות היו מקובלות ביותר ושכיחות למדיי בעת העתיקה, שהרי ידוע לכל כי המדבר משופע בשיחים שמכילים חומרים נרקוטיים דוגמת צמח השיטה..
פעם בחנות ספרים פגשתי אישה מבוגרת בעלת עיניים בהירות , בשיער חלק כמעט לבן, למרות גילה המופלג היו לה ממש מעט קמטים על פניה היפים, לראשה כובע רחב שוליים, היא בכלל היתה כולה לבושה בסגנון רומנטי אלגנטי כזה מפעם, בשמלה נשפכת כזו, רזה וקטנת קומה. בחנתי אותה בעודה עומדת בקרבתי, ופתאום אני שומעת אותה ממלמלת לעצמה בעיניים עצומות, כשבידה היא אוחזת איזה ספר מז'אנר הניו אייג' ממדף הרוחניות. אולי הרגישה במבטיי, כי אז פקחה את עינייה ונעצה בי מבט חודר, היו לה עיניים רכות כאלה, ואני בתגובה חייכתי אליה בנימוס, ייתכן שפירשה זאת כהזמנה לשיח, ולכן פנתה אלי ושאלה אם זה ספר מומלץ. השבתי לה בכנות שלא קראתי, והיא ענתה – " כן, שאלתי עכשיו את המלאכים אם לקנות אותו או לא", ולמרות שהתשובה הלא צפוייה הזו מאד הפתיעה אותי בתוך תוכי , כלפי חוץ שמרתי על ארשת "רגילה" והשבתי לה בטון שליו כאילו אין טבעי ושגרתי מכך שמלאכים ידברו איתה - " נו ? ומה הם ענו כששאלת ? " ולא שאלתי את זה בתנשאות או בזלזול, אלא בשיוויון נפש, ולדעתי היא הרגישה שבאמת אין שיפוט מצידי או לעג ציני כלפיה, כי היא ענתה לי בכנות " אני לא יודעת, לא בטוחה שהבנתי ", והמשיכה לבחון אותי בחשד קל, תוהה על קנקני . אני מצידי הוספתי בנועם - " אז תשאלי אותם שוב אם את לא בטוחה", " כן " , מילמלה וחזרה להביט בספר בפיזור נפש. כמה דקות לאחר מכן החזירה את הספר למדף ויצאה מהחנות מבלי לומר לי שלום. ליוויתי אותי במבטים סקרניים בעוד הבחור שעמד בקרבתנו והיה עד לשיח יוצא הדופן שלנו, לוחש לי " איזו תימהונית, הא ?" לא השבתי לו, כי האמת שכל עניין המלאכים , הקולות , הידיעונים, המדיומים, גלגולי הנשמות, החיים שאחרי המוות ובכלל כל התחום הרחב הזה של המיסטיקה הם מבחינתי בבחינת תעלומה שאין לי עמדה חד משמעית לגביה, כלומר הנטייה שלי היא להאמין שכל מה שנסתר ואינו גלוי לעין – הוא כנראה בבחינת משוואה עם נעלם שאין לה פתרון, ולכן אני פשוט לא מעסיקה את עצמי בשאלות של כן או לא בכל הנוגע לכך, אין לי את היכולת להאמין אמונה עיוורת במה שאני לא יכולה לתפוס, להרגיש, לחוות, להבין, לנמק, ואני באופן אישי מעודי לא ראיתי מלאכים, לא דיברתי עם רוחות, לא חווייתי גלגול נשמות בעצמי, ורק מתוך ניסיון אישי , רק אם אני אראה בעיניים שלי – רק אז אאמין. לא חוויתי התגלות אלוהית, מעודי לא הייתי עדת ראייה לכל הניסים והנפלאות שאחרים מוכנים להישבע בקיומם – אני יכולה להאמין ולסמוך רק על מראה עיני המפורש, הממשי, הבלתי ניתן לפרשנות, כי הוא שריר וקיים, אובייקטיבי. ואם אכן אותה אישה משוכנעת שהיא משוחחת עם מלאכים שמייעצים לה אם לקנות או לא את הספר – שיבושם לה, אני מכבדת כל אמונה של אחרים, באלוהים או בכלל, כי אמונה זה לא דבר הגיוני שניתן להסביר, זה לא עניין רציונלי, זה משהו שמרגישים, ולעיתים יש לה גם צורך פסיכולוגי – אנשים רבים חשים שהם חייבים להאמין במשהו, להיאחז בו כדי לדעת שהם לא לבד בעולם, ואני רוחשת אהדה וכבוד לצורך הבסיסי האנושי הזה, כי אני מבינה אותו.
לכן כששואלים אותי מה דעתי על קיומו של אלוהים – אני משיבה בפשטות שאיני יודעת. אולי יש אלוהים, אולי אין, אני פשוט לא יודעת, לא ראיתי אותו במו עיניי, אין הוכחה שמניחה את הדעת בדבר קיומו החד משמעי. מחד, אני לא אתיאסטיסית כי אתיאיסטים שוללים מכל וכל קיומו של האל, הם בטוחים בכך ואין להם ספקות בעניין. מאידך, אני גם לא בן אדם מאמין , כי אני לא טוענת שיש בוודאות, משום שאני לא בטוחה בקיומו הממשי, אני לא מרגישה את הנוכחות שלו בחיים שלי, לא חשה שמישהו הולך תמיד איתי, מלווה אותי ושומר עלי בעולם הזה. יש לי רק אותי, אני (ב)לבד. לפיכך, מבחינתי , שוב , מדובר בסימן שאלה מאד גדול, אם יש או אין אלוהים.
הרבה שנים חיפשתי והתחבטתי להבין מה זו אמונה עבורי, ביררתי עם עצמי במה אני מאמינה בלב שלם, במי או למי, כי אם אני לא יודעת שום דבר בוודאות, ואם אני כזו ספקנית שלא מאמינה בכלום אמונה שלמה ועיוורת , גם לא בדתות, אז במה בכל זאת אני כן מאמינה ? הרי אפילו בעצמי אני מפקפקת, כי אני יכולה לשנות את דעתי, דברים שחשבתי והאמנתי בהם בעבר – אני כבר לא, שיניתי את דעתי, השתנתי, התפתחתי, אני כבר לא אותו אדם שהייתי , אז במה כן יש להאמין בביטחון גמור באופן מוחלט וממשי בעולם הזה ? הרי הכל זמני, גם אנחנו והקיום שלנו עצמו, גם המדע והתיאוריות משתנים חדשות לבקרים עם כל גילוי חדש שסותר את קודמו, בפסיכולוגיה, ברפואה, אפילו במדעים "מדוייקים" - כל מחקר חדש מפריך את הישן, אי אפשר להאמין אמונה מוחלטת ונצחית בשום דבר, גם לא למחשבות לרגשות שלנו, הם זמניים כמו האהבה, כמו גם החיים האלה.
יש מסתורין אחד יוצא דופן שבו אני דווקא כן מאמינה, למרות שאין לי דרך לנמק או להסביר אותו, אני פשוט מרגישה שזה נכון והגיוני, והוא שגורל ומקריות הם שני צדדים של אותו מטבע, והם משלימים ותומכים זה בזה מבחינה רעיונית. כלומר, צירופי מקרים הם דרך אחת לראות ולפרש לפיה את המתרחש בעולם, אבל אמונה בגורל מבוססת על אותו עיקרון, כי הרי בשני המקרים – אין לנו שליטה על המתרחש, זה משהו חיצוני שקורה לנו מסביב, ואנחנו מתייחסים אליו ומייחסים לו משמעות. לכן מבחינתי זה אותו דבר בדיוק. כלומר, כן, ברור לי שזה לא הגיוני ושזה בניגוד גמור לכל מה שכתבתי לעיל על כמה שאני חסרת אמונה או משוללת רוחניות, כי הנה, העובדה היא שאני כן מאמינה בגורל, ממש כמו שאני מאמינה בצירופי מקרים. ולפי פרשנותי - אין סתירה בין השניים, כי אם שיתוף פעולה משלים וצמוד. אני מאמינה שמה שקורה לי בחיים האלה קרה כי הלכתי בדרך מסוימת ובחרתי בה על פני כל הדרכים האחרות שיכולתי ללכת בהן, ולא עשיתי זאת מסיבות שונות, ולפיכך התוצאה של כל הבחירות שלקחתי הם החיים שלי, הם הגורל שלי, הם ההצטרפות של כל קורות חיי, כלומר של כל צירופי המקרים בכל רגע נתון שחוויתי. וכנראה שזה מה שהיה צריך לקרות לי, גם אם שגיתי ולקחתי החלטה לא נכונה בעת כזו או אחרת, כנראה שהייתי צריכה ללכת בדרך הזו כדי ללמוד משהו על עצמי ועל החיים, וכדי שאוכל לתקן ולצמוח מהקושי שהזדמן לי. צירופי המקרים שהיו סימני הדרך בחיים שלי , הם-הם הגורל שעיצב לי את המסלול הייחודי שלאורו הלכתי ואלך. הנה מצאתי לפחות משהו אחד שאני מאמינה בו מבחינה רעיונית, למרות היותו בלתי נתפס, ולמרות שהוא מופשט וחמקמק, על אף שאין לי דרך להוכיח אותו, אני גם לא רוצה, כי אני מרגישה ויודעת שזה נכון, וזה מספיק לי.
במסגרת החיפוש שלי אחרי האמונה העיוורת, עוד מצאתי, שבמובן הממשי, השריר והקיים, אני מאמינה לילדים, כי אין להם פילטר, יש בהם אמת, הם שקופים, אני רואה הכל דרכם. אני מתכוונת בהתחלה, לפני שהם לומדים לכסות ולשקר ולרמות, בהתחלה הם אותנטיים עד שהם מתקלקלים ולומדים מהמבוגרים להסתיר את רגשותיהם, בטרם הם משתכללים, כשהם עוד טריים וחדשים בעולם, וליבם פתוח , פשוט ונקי, ועיניהם צלולות, ואין בהם תיחכום, כשהכל ממש פשוט, בטרם הם מפנימים את תהליך החיברות האכזרי שמלמד אותם לשרוד, בהתחלה כשהם פגיעים - אז הם אמיתיים. כן, בילדים יש לי אמונה מוחלטת, אינסופית. לכן, כשאני מתבוננת בילדים קטנים, לפחות אז אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שאני פוגשת בדבר שהכי קרוב מבחינתי ליכולת המוחלטת שלי לתת בו אמון גמור, וזו הקלה עצומה עבור אדם סקפטי ולא רוחני כמוני, לדעת שיש לפחות משהו אחד בעולם הכאוטי הזה שאני יכולה להאמין בו לעומק,
מתוך אמונה שלמה, ולא עיוורת.
 קחו כמה דקות ותקשיבו לשיר הכי אהוב עלי של ויטני יוסטון ז"ל. חבל רק שהיא לא השכילה ליישם את מה שהיא היטיבה כל כך להטיף לו :-((
ממליצה להאזין לטקסט. באופן אישי אני מאד מזדהה, מאד מייצג את מה שאני מרגישה, ממש כאילו כתבתי את המלים בעצמי. |