אתמול הזדמן לי לבקר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב.

מה אומר לכם, לא נעים שם. ממש לא נעים שם.

יש במקום תחושה גדולה של עוני, של זמניות, הכל שם בר חלוף.

נזכרתי שבכל חורף מדווחים תמיד על שיטפונות בבתים, על מצוקה גדולה, על אותם אנשים מסכנים שעירית תל אביב מזניחה אותם כבר שנים ועל חוסר בתשתיות בסיסיות.

ומתוך כל המחשבות האלה, שמעתי פתאום מנגינה.

זו היתה נגינת מפוחית.

באחת הסמטאות, באמצע היום, לקח מישהו או מישהי מפוחית והתחיל לנגן.

זה לא היה שיעור מקרטע במפוחית, זה לא היה ניסיון בנגינה, זו היתה נגינה אמיתית, נגינה טובה, מקצועית.

נגינה שנשמעה ברדיוס של 50 מטר לפחות.

אני לא יודע איך להסביר את זה אבל תחושה קטנה של אושר הציפה אותי.

מתוך כל האיכס הגדול ששורר כאן, יש מנגינה קטנה של אופטימיות.

זה הזכיר לי תמונת גטו מוכרת בה כל התמונה צבועה בגווני אפור ורק הפרח בתמונה צבוע אדם.

התקרבתי את מקור הנגינה, בינתיים ניסיתי לנחש מה אמצא שם.

בטח בחור מובטל בשנות העשרים לחייו מנגן על ספת סלון מרופטת, או ילד חולה שלא הלך לבית ספר.

לא הצלחתי, לא הצלחתי לראות.  החלון היה סגור.

מה עכשיו ? לדפוק בדלת ולראות מי פותח לי אותה ?  זה דווקא נשמע רעיון לא רע.

אבל באיזה תירוץ ? מה אומר למי שיפתח לי את הדלת ?

החלטתי להמציא משהו...אדפוק בדלת ואחפש מישהו, מישהו דימיוני.

בעוד הנגינה ממשיכה, דפקתי קלות על הדלת וחיכיתי.

המנגינה לא הפסיקה.

דפקתי חזק יותר.

היא הפסיקה.

עברו 5 שניות מורטות עצבים..ואז נפתחה הדלת.

פתח לי את הדלת סבא. הוא צריך להיות לפחות בן 80. 

הוא לא היה כפוף, הוא היה רזה, נראה בריא...

שאלתי אותו אם זה הבית של קובי (שקר כלשהו)...

"אין פה קובי" (ברור!!)

שאלתי אותו אם הוא זה שניגן במפוחית ?

"אה..שמעת את זה ?" הוא שאל.

"ודאי ששמעתי..זה מקסים" עניתי..

"תודה" השיב.

"תמיד רציתי ללמוד לנגן במפוחית, אבל אף פעם לא מצאתי את הזמן לזה" אמרתי.

"תיקח זמן" הוא אמר לי.."תיקח זמן".

"אם לא תיקח זמן, לא יהיה לך זמן"....כ"כ נכון חשבתי לעצמי.

"רעיון לא רע" עניתי.

"אתה מלמד ?" שאלתי אותו.

"פעם לימדתי, היום כבר לא"

"ואם אבקש יפה, תלמד אותי ?"

קבענו לשבוע הבא.

כנראה שאני יודע לבקש יפה.