לחם ו-מלח, שתי מילים תאומות לא זהות; אותן אותיות בסדר שונה ובמשמעות שונה.

שתי מילים בסיסיות;הלחם הוא מוצר יסוד בסיסי בסל המזון שלנו, והמלח,הוא תבלין

בסיסי כמעט בכל מתכון.

פעמים רבות נפגשות "התאומות שלנו" ומופיעות בצמידות על השולחן במסורות הארוח והברכות,ואף נהנות לשתף פעולה ביניהן.

במסורת היהודית כשמברכים: "המוציא לחם מן הארץ", מקובל לטבול את

הלחם במלח ולאכול מיד אחרי הברכה.

במסורת העולמית וגם היהודית מקובל לקבל אורח חשוב בלחם ומלח.

על מגש יפה מניחים כיכר לחם ולצידה קערה עם מלח ומגישים לאורח.

גם במובן הרוחני מאזנים הלחם והמלח זה את זה:

הלחם-מוצאו מהדגן,חיטה ושעורה,סמל לצמיחה,להענקת חיים,ולהתחדשות.

ללחם יש ריח וטעם המפעילים את הדמיון והחושים.ריח לחם טרי

מסוגל להפעיל את מיצי העיכול שלנו ברגע, והנה אנחנו חשים רעב.

ריח חלה טריה בבקר יום שישי מזכיר לנו שהנה נכנסת השבת.

הלחם- הוא מוצר תופח ומתפתח, סמל לגדילה והתפתחות.

המלח-סמל למוות ,קמילה והצטמצמות.

במלח לא מתקיימים חיים, אין התחדשות ולא התפתחות.

לא בכדי נקרא ים המלח גם "ים המוות", שכן אין בו חיים. לא דגים

ולא אורגניזמים אחרים.

בניגוד ללחם התופח מתוכו, מכוחו ומרכיביו הפנימיים, המלח רק סופח.

המלח כדי להתפתח, סופח אליו את סביבתו הנוזלית,שכן אין לו גרעין

התפתחות משלו.

המלח ידוע כ"מוצץ דם" לא קטן כמכשיר(הכשרה) הבשר האולטימטיבי בהלכה היהודית.

האותיות המרכיבות את לחם ומלח מופיעות במילים נוספות בעברית:

 כי האדם- חולם,לוחם,חומל,ו-מוחל.