זוהר חלבי מלוח של ים המוות חורך את וילונות החדר. אור כסוף של זריחה תינוקית מתערבב בגווני פטל כתום, מאיר את פנייך המפוסלים בקפידה. משך דקות ארוכות נגלים אלי הפנים, אלה שאני אוהב כל כך להביט בהם.

הנה גביני העיניים, מלאי בינה. עצמות הלחיים הגבוהות זורחות ומתחדדות. הגבות משורטטות, מוכיחות, מוצלות למחצה. ישנה בשלווה, לא מופרעת מהדממה. בחוץ, מעבר לחדר, כחול ענק ומלוח מקצה עד קצה. את מחייכת מתוך שינה. יפה כל כך, יפה עד כאב. להביט בך ולדמם. נושמת בקצב אחיד. יציב. שקט. מפלי שיער שחור נשפכים על הכר הצחור כמו ציור.

לא נרדם. רק מתבונן, מהופנט. חלמתי עליך שאת כאן לידי. והנה, את כאן לידי. שוכבת לצדי. לא נוגע. לא להרוס, לא לקלקל את היופי שלך, המיוחד כל כך. הגנים האירופאים, אלה של פעם, לפני שהפכו ליהודים כדת וכדין. דם חם זורם בך. דיבור מתקתק. צחוק מלטף. משתתף, מתחנף.

בחדר צינה מלאכותית. מכוסה כולך, מקצות הבהונות ועד לצוואר הברבור הלבנבן. מתוקה ושלווה, מדגמנת שינה כהלכה. הנה, כאן איתי. על אותו מזרן. מתכסים באותה השמיכה. אומרים לילה טוב, מנשקים נשיקה. מתלטפים. צוחקים. מריחים.

השמש פוצעת את החלון, הווילון לא יכול לה. כמה את יפה. קמה רעננה. רק להביט בך. להתפעל. מסתובבת אלי. נוגעת בעורי החשוף. זרמים. העור שלך מדיף ריח דבש. השפתיים, חלב. מברישה שיער פחמי. הנה הפנים. מבט מפתה, שפתי גן עדן. מתקלף מנשל הלילה, רואה אותך נחשפת אל שמש מלוחה.

כשאת במים, יד רודפת יד. חותכת את הגלים כאיזמל על קרח דק. והם נפתחים בפניך, מפנים לך את הדרך, ברוב הוד, הדר וכבוד. שוחה מיד אל יד, ראש מצד אל צד, הרגליים צמודות כסנפיר בת ים. עולה ממעמקים. מטפטפת אלי. החוף בולע בכניעה את השמש. אוויר דחוס טיפות קטנות של מים. הן מנשקות לך את הגוף. אני יושב מולך. חשוף.

ואת אחת, אין שני לך.

© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן