כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    אמנון סטרליץ

    0

    ביער

    32 תגובות   יום חמישי, 28/6/12, 00:04

        אני תוהה על המשמעויות, לפעמים.

        זוכר, ובמעורפל.

        אז, באותו היום.

        נלכדנו ביער. זה היה להפך, בהתחלה, הונחינו לבער וחפשנו אותם. אלא שהחוליה ניתקה מהיחידה, והם הקיפו אותנו, ודחפו, וצעקו: מהר, מהר. לזוז. והכו בגבנו בקני רובים. היתה זו שנאה, אלא מה, כאילו מי היה חושב אחרת, לרגע.

        ושם, אל הגיא אליו נדחפנו, כמו צאן... זה מטורף, כן...

        סדרו אותנו בשורה רפה, וכיוונו.

        עכשיו קורה הדבר הזה, שלפעמים מצדיק את הסבילות.

        כלומר, אם אני הייתי מסתער, על רוביהם, זה לא היה קורה.

        כבר התחילו לכוון את הנשק, את זה אני זוכר, זוכר היטב. ואז מהצד נדחף נער, אולי בן ארבע עשרה. חמש עשרה. הוא נעמד ליד בחורה במעיל קרבי מרופט, משך בשרוולה ולחש לה, בעודו מסתכל עליי, כן, עליי. היא קראה קצרות אל חבריה השונאים, והם הביטו בי רגע.

        אתה, לך הצידה – ציווה מי שנראה הבכיר.

        כמו בחלום, התנועעתי, ובקושי עמדתי על רגליי, והתרחקתי משורת הנידונים.

        אחרי המטח החוליה שלי קרסה.

        בוא מהר אחרינו – ציוו עליי המחסלים.

        ולאט לאט התחלתי להיזכר. בדברים שפעם נראו לי נכונים, במעשים שלי, שהיתה בהם סכנה עבורי, כי ערערתי על פקודות, בעצם, פעלתי במנוגד למה שנדרשתי על-ידי גורמים בעלי סמכות. אך פעולותיי אז היו לי טבעיות, ובזמנו לא הרהרתי עליהם יותר מדי. כן, על חלקן אפילו שכחתי.

        לך תדע, איך החיים משחקים בנו...

        בהליכתי, מדי פעם הציצו לכיווני, להיווכח, שלא החלטתי לפתע להתחכם. אבל לא. מבטיהם לא היו שונאים כעת, אך קשוחים, זרים, מרוחקים. כאילו ממלאים חובה, שגורמת להם קושי. כן, נדפק להם התיכנון, הייתי אמור לשכב בגיא עם שלושת חבריי לנשק, פחות דאגות. טוב, חובה, אז חובה, שיהייה.

        הם דברו ביניהם קצרות, יותר בקודים, אבל זיהיתי צלילים שדמו לצלילינו. כך דברו גרמנית פעם, קלטתי. זו שפת היהודים. נתפסתי על-ידי פרטיזנים יהודים דווקא.

        בעצם, מה זה חשוב. כל הפרטיזנים שנאו אותנו באותה המידה. אלא מה.

        לאחר כשלוש שעות של הליכה מהירה נכנסנו למערה מתחת האדמה. הסתכלתי סביבי. בקושי יש מקום לזוז, אבל.. יש קירות שמפרידים בין חדרונים.

        אני זוכר את מבטי התדהמה שהופנו אל עברי מהנוכחים. והיו שם הרבה מהם, באותו הרגע עברנו ליד עשרות, וגם נשים וילדים. זכרתי, שהפרטיזנים היהודים נותנים מקלט במתקניהם התת-קרקעיים לבני עמם הרדופים, גם אם אין בהם תועלת מבחינה מבצעית.

        אמרו לי לשבת על האדמה, בפינת איזה כוך. נתנו לי לאכול דייסה כלשהיא, ממש קצת, וגם שתיתי מים. אז כבר הבנתי, שלא יחסלו אותי. נדפק להם התיכנון, חה חה.

        יותר מאוחר קראו לי לבוא אל המפקד שלהם.

        אתה שבוי שלנו, אמר. מה היה תפקידך בוורמאכט?

        אני חובש, עניתי.

        נכון, נכון, אמרו לי, שכחתי. מזל שהכירו אותך, אחרת...

        גרתי אתם, כתף אל כתף, במגורי הזקנים והילדים, שאינם יכולים להלחם. קראו לי "פריץ", למרות שאין זה שמי. ככה הם קראו לכל הגרמנים. כשהיו משתכרים, היו אומרים לי "פריץ, היטלר קאפוט" וצוחקים. דווקא לזה לא היתה לי התנגדות.

        עכשיו, זה נכון שהחברים מהחוליה חוסלו. אלא שלא יכולתי לבוא אל היהודים בטענות, אם נסתכל אובייקטיבית. היה לי חבר אחד טוב בחוליה שלי, וחשבתי שלא היה לו מזל כמו שהיה לי. ומעבר לזה לא הרהרתי על כך. מלחמה, בכל זאת. אנשים מתים כל יום, וכאן זה עוד כלום יחסית למה שקורה בחזית, שם זו ממש מטחנת בשר. היטלר קאפוט, הלוואי, תמיד חשבתי כך, ולפעמים אפילו זה נפלט לי, עוד כשהייתי במדים. ואם היו תופסים יהודים, מה יש לי נגד היהודים, לקחתי אותם אל היער, ושחררתי. כאילו מה, להרוג בן אדם בגלל שהוא יהודי. זה אידיוטיזם מוחלט, כן. ואם לא הייתי נשבה בידי היהודים, קשה לי להאמין שהייתי שורד. או שהיו שולחים אותי אל החזית הרוסית, כעונש, או שהיו עושים לי משפט שדה. חוסר נאמנות, בגידה. שיישרפו הנאצים עם כל הזבל שלהם.

        כשהפרטיזנים היהודים היו חוזרים מהפעולות, רבים היו מדממים. לפעמים הם סחבו את חבריהם הפצועים קשה, רק כדי שימותו בבית-החולים הדחוק התת-קרקעי שלהם. הצטרפתי לטיפול בפצועים, כאן עזרה לי הכשרת החובש שלי. בהתחלה הרופא והאחיות הביטו בי בפליאה, על שעזרתי להם בעבודתם, אפילו חשדו בי. עם הזמן קבלו את עזרתי כמובנת מאליה. אם תסתכלו על זה ככה, עזרתי להקים על רגליהם פרטיזנים, שחוזרים להרוג גרמנים. תסתכלו על זה איך שאתם רוצים. היטלר קאפוט.

        ספרתי שהיו משתכרים? כן, הרבה. היום שיכור ומשוגע, עלוב וחסר תועלת, מחר פיכח, יוצא לפעולה. ובסקס בקלילות החליפו פרטנרים, הפרטיזנים והפרטיזניות, שיהיה שמח, רק שהילדים לא יראו, כולם משפחה אחת גדולה. איזו פריצות, צחקתי לעצמי, מה יגידו הרבנים שלהם... היו בנות, שאמרו לי - פריץ, בוא אתנו. הייתי אומר להן, ארוסתי מחכה לי בסכסוניה, והן היו צוחקות, שאני בוחל בבשר יהודי. ידעו לצחוק, האנשים האלה. היום צוחקים, ומחר לא חוזרים מפעולה... שרו שירים שמחים ועצובים, בשפה שלהם שמזכירה את שפתי. למדתי חלק משיריהם, אבל לא ממש הצטרפתי. אולי בחלתי, לך תדע. לא, לא בחלתי, משהו אחר, הפריע לי שזה לא היה טבעי בשבילי, המהלך הזה. אולי בזמן אחר, במקום אחר. כשהייתי ילד, היו לי שני חברים הכי טובים, אחד היה יהודי, והשני היה חצי יהודי. והייתי בא לביתם, והם אליי, וגם ההורים שלי חבבו אותם, למרות שבאופן כללי לא התלהבו מזרים, גם לא מיהודים, כי היהודים היו זרים בעיניהם.

        וכשהייתי חובש, ועזרתי למנוע אבדן חיים, שמחתי מאוד. זה לא היה טבעי, אבל זה היה. ואני לא מתכוון עכשיו לנתח את זה. מה זה ייתן.

        מעל שנה הייתי אצלם, והיה רגע, שהשמחה האקראית שלהם, הפכה להיות קבועה. החזית נודדת מערבה.

        שמח פריץ, היו אומרים לי, עוד מעט יהייה הנצחון ותוכל לחזור הביתה.

        אבל בשבילם זה נצחון, ובשבילנו זה הרס.

        המשכתי בעבודתי בבית-החולים, אבל את מקומו של של הקושי והמתח, תפסו העצב והחרדה, מה יהיה.

    מתי יגיעו הרוסים? כבר, כבר.

        היה קצת קשר שנרקם ביני לבין היהודים, אבל לא יותר מדיי. אני יודע, שהפכתי רתחן. הביטו בי בלי אומר. ואחרי זה גם מעט הקשר הפך לשיתוף פעולה מיכאני, וזהו. הבנתי, שזה בדרך להסתיים.

        כשבאו הרוסים, והפרטיזנים יצאו אליהם בשמחה, אל הגואלים להם שיוועו כל-כך, אמרתי למפקד הפרטיזנים:

        אם אתה רוצה, עכשיו תוציא אותי להורג.

        הוא הסתכל, ושתק, אחרי זה אמר:

        תעשה מה שנראה לך, לא אהיה השופט שלך.

        הכרתי את האזור באופן סביר, שנים הייתי כאן ביערות. הם חוללו את הריקוד הכי מאושר של חייהם, ואילו אני חמקתי, והצלחתי לעבור את החזית מערבה.

        הצטרפתי אל בני עמי המוכים. לא שאלו אותי הרבה, הסתפקו בתשובותיי הסתומות, נתנו לי נשק ביד והציבו אותי ביחידה לוחמת. ידעתי עוד חיילות, לחמתי היטב את לחימתנו האבודה. שרדתי גם את זה.

        בדיעבד... יש במה שסיפרתי כאן הגיון כלשהו, לפחות בעיניי.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/15 11:24:
      הנסיך המלט, כתבת מעולה
        6/12/13 08:42:
      בני אדם יש משני הצדדים...חשוב לזכור. כתוב טוב.
        31/8/13 10:52:
      כתבת יפה. אקרא גם את שאר הסיפורים ותודה..
        28/8/13 22:33:

      אם יש משהו שראוי להערצה, בעולמנו אנו, הוא לחוות את השואה ולהצליח לראות בכל זאת משהו חיובי על מנת לרצות להמשיך לחיות. לשני הצדדים.

       

      תודה שהזכרת.

        28/8/13 13:21:
      כתבת יפה מאוד. מעניין :)
        18/8/13 10:24:
      סיפור יפה ומעניין תודה
      כתוב נהדר
        25/5/13 16:17:
      כתוב מצוין, אף כי נדרש הרבה דמיון כדי להאמין שסיטואציות כאלה היו אפשריות בתוך ים השנאה.
        27/9/12 16:12:

      תודה רבה. תחזור לבקר בבלוג.

      צטט: יעוז-שמר 2012-09-26 17:09:07

      כתוב ממש טוב! בברכה

       

        26/9/12 17:09:
      כתוב ממש טוב! בברכה
        8/9/12 22:54:

      צטט: shabat shalom 2012-09-08 19:06:05

      למה אני אובססיבי לאקטואליה של היום? למה? הרי אפשר להנות מ"סיפור טוב" על ההיסטוריה שהיתה ולא תחזור. להנות - וזהו. מה יוצא לי מזה שאני מקלקל סיפור טוב? צודקים אלה שקוראיחם לי מזוכיסט.

      כך או כך, שמחתי לארח אותך בבלוג. תחזור לבקר.
        8/9/12 19:06:
      למה אני אובססיבי לאקטואליה של היום? למה? הרי אפשר להנות מ"סיפור טוב" על ההיסטוריה שהיתה ולא תחזור. להנות - וזהו. מה יוצא לי מזה שאני מקלקל סיפור טוב? צודקים אלה שקוראיחם לי מזוכיסט.
        5/9/12 16:09:

      צטט: Arkana 2012-09-05 12:22:53

      למרות שאימי הייתה ניצולת שואה... לא גדלתי על שנאת אדם... וברור לי כי היו גם "מעשים טובים" מצד הגרמנים בשואה... היום יש על כך ספרים ולאחרונה גם סרטים, שמראים את הצד השני - ההומני של החייל הגרמני... העניין הוא "הפחד" (שלי) שהיוצרות יתהפכו וה"רע”... יהפך ל"טוב”... דבר שעם הזמן ישרת את מכחישי השואה....

      האמנות מחפשת את האמת... תודה.
        5/9/12 12:22:
      למרות שאימי הייתה ניצולת שואה... לא גדלתי על שנאת אדם... וברור לי כי היו גם "מעשים טובים" מצד הגרמנים בשואה... היום יש על כך ספרים ולאחרונה גם סרטים, שמראים את הצד השני - ההומני של החייל הגרמני... העניין הוא "הפחד" (שלי) שהיוצרות יתהפכו וה"רע”... יהפך ל"טוב”... דבר שעם הזמן ישרת את מכחישי השואה....
        25/8/12 16:08:

      צטט: david_asa 2012-08-24 12:57:39

      קראתי פעמיים וגם אז קשה היה לי להתעלם מהאמביוולנטיות שמציפה. קשה ( לי ) גם להזדהות עם הדמות המספרת המוצפת בהמון רוך ואנושיות מפתיעה... אבל אהבתי מאוד את הכתיבה ואת הסגנון. כתיבה יפה ובהחלט מרתקת. שאפו.

      מגניב
        24/8/12 12:57:
      קראתי פעמיים וגם אז קשה היה לי להתעלם מהאמביוולנטיות שמציפה. קשה ( לי ) גם להזדהות עם הדמות המספרת המוצפת בהמון רוך ואנושיות מפתיעה... אבל אהבתי מאוד את הכתיבה ואת הסגנון. כתיבה יפה ובהחלט מרתקת. שאפו.
        1/8/12 22:57:

      צטט: אריאןסולאל 2012-08-01 22:49:59

      נקודת ראות מעניינת של הצד השני. בדרך כלל, ההסטוריה נכתבת מנקודת ראותם של המנצחים וכאן מדבר הצד המנוצח. כתוב היטב.

      במסגרת הפתיחות לנרטיבים השונים :)
      תודה.

       

        1/8/12 22:49:
      נקודת ראות מעניינת של הצד השני. בדרך כלל, ההסטוריה נכתבת מנקודת ראותם של המנצחים וכאן מדבר הצד המנוצח. כתוב היטב.
        18/7/12 14:14:

      צטט: מקדגי ,סר פול מקדגי 2012-07-17 23:14:25

      סיפור מעניין ,מניח שקרו דומים לו .

       

      קרוב לוודאי. תודה.

      סיפור מעניין ,מניח שקרו דומים לו .
        5/7/12 19:16:

      צטט: face 2012-07-05 02:20:01

      לי. איכשהו הזכרת יערות של גשם. לא יודעת אם זו התקופה. כתוב נפלא,


      הקורא בורא את היערות :)

      תודה.

       

        5/7/12 02:20:

      לי. איכשהו הזכרת יערות של גשם. לא יודעת אם זו התקופה. כתוב נפלא,

        2/7/12 08:51:

      צטט: ההלך 2012-07-01 21:40:47

      יש משהו מגנטי וממכר בתודעה הרפה הזו של המספר.

      אני מבין את כוונתך, תודה.

       

        1/7/12 21:40:
      יש משהו מגנטי וממכר בתודעה הרפה הזו של המספר.
        1/7/12 14:26:

      צטט: קצת פריקית 2012-07-01 12:36:58

      כתוב כל כך יפה, שכמעט והתאהבתי ב.... היטלר קפוט :))

      שימחת אותי :)

       

        1/7/12 14:25:

      צטט: דניאל - 2012-07-01 09:32:31

      שמח שחזרת. צריך הרבה כדי להתכל בעניים של מפלצת ולאות אדם

      אני שמח לחזור אל הקוראים שלי. תודה.

       

        1/7/12 12:36:
      כתוב כל כך יפה, שכמעט והתאהבתי ב.... היטלר קפוט :))
        1/7/12 09:32:
      שמח שחזרת. צריך הרבה כדי להתכל בעניים של מפלצת ולאות אדם
        30/6/12 22:20:

      צטט: אילן גד 2012-06-30 20:01:43

      טוב לקרוא סיפור חדש שלך. היום ראיתי בפעם המי יודע את להציל את טוראי ראיין, והסיפור שלך מתחבר למלחמה שהיא מפגישה אנשים טובים משני הצדדים,שמונהגים ע"י שליטים. שבוע טוב

       

      תודה אילן. אלך לראות את הסרט :)

        30/6/12 22:19:

      צטט: מאיה113 2012-06-29 16:31:49

      *מרתק

       

      מגניב

        30/6/12 20:01:
      טוב לקרוא סיפור חדש שלך. היום ראיתי בפעם המי יודע את להציל את טוראי ראיין, והסיפור שלך מתחבר למלחמה שהיא מפגישה אנשים טובים משני הצדדים,שמונהגים ע"י שליטים. שבוע טוב
        29/6/12 16:31:
      *מרתק

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      prince hamlet
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין