את הולכת על שברי חרס קשים,

ואת קוראת להם אבני דרך.

ישנם פצועים בדרך, מקוננים,

הם מתכנסים לתוך דמם,

את מלקטת את ורידיהם במזלג חלוד.

הכול נרשם, הכול מתועד.

זה באמת מחמם את הלב,

שאפשר ללמוד במסע הזה,

מתוך ורידים חלודים של מי

שהיה לרגע אחד תקווה של חיים אחרים.

אין שום אומץ, בילקוט האווילי הזה,

להודות,

 שכל מה שנלמד הוא שכבת תיל מדממת,

ערימה של מזלגות חלודים לדקור בהם,

את מה שאת מכנה "המסע המרגש של החיים".

זה התייר שמצלם מרחוק,

ערימה של ילדים צמאים.

זה לימוד מכפיר מאין כמותו

שאת מלמדת איך, ממלאים בור גדול של כלום

עם אובדנם של מושלכים ובזויים.

הם מעולם לא היו -

שווים מספיק למלא אותך.