כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ד'

    26 תגובות   יום שישי , 29/6/12, 06:54

    http://cafe.themarker.com/image/1133350/

     

     

     

     

     

     

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     


    פרק ד'

     

     

    גן הילדים היה צמוד לביתה של הקשישה. רק קיר דק הפריד בין הגן לביתה. בעבר היה בית אחד ובו ארבעה חדרים גדולים, תקרה גבוהה מקושתת, ארבעה עמודים עגולים וגבוהים שהחזיקו את כל המבנה. לחדרים האלה נוספו עם השנים, מבנים קטנים. אחד המבנים האלה הופרד מהבית הגדול והפך לביתה של הקשישה. המבנה הגדול היה הגן של ילדי השכונה.


    הגננת הייתה שרה. שרה עולה חדשה ממרוקו אשר לא דיברה ממש את שפתנו, אף על פי ששפתה כשפתנו הייתה ערבית. המבטא הפך את שפתה, לנו הילדים, כלא מובנת. המתרגמת שתרגמה את העברית והערבית של שרה לערבית שלנו כשלא הבנו, הייתה מרים עוזרת הגננת, אחת מבנות השכונה.


    קיר דק הפריד בין ביתה של הקשישה לגן, לא יותר. מהצד הדרומי הייתה חצר גדולה. זו הייתה חצר הגן וכאן שחקנו והשתוללנו. לא היה ארגז חול, או מגלשה ונדנדה. רק אדמה ועליה נטועים מספר עצים עתיקים ואבנים. לאחר שעוברים את החצר מגיעים לשער הגן, שער גדול ומקושת עם שתי דלתות עץ כבדות. בצד הצפוני של הבית הגדול, הייתה חצרה של הקשישה. גדר חיה סביב החצר, בעיקר עץ סברס קוצני שפירותיו שיגעו את ילדי השכונה. בחצר עצמה נטועה לה התאנה ופארותיה מכסים את כל החצר. בצד התאנה הייתה באר מים אשר תקרתה קרסה עם השנים ונותר רק בור עמוק באדמה. היינו בטוחים שאם המכשפה תתפוס את אחד הילדים, תזרוק אותו לבור.


    שכנות זו, בינינו ובין הקשישה, יצרה, לא אחת, מתחים עצומים בין ילדי הגן. שעה שכל ילדי הגן ישבו במעגל (כמובן שעל מחצלות, לא היו כסאות) סביב שרה הגננת, שומעים סיפור או לומדים שיר, היינו חשים את קרבתה של הקשישה, כמו והייתה עימנו בחדר. היא הייתה מקשיבה לקולות היוצאים מהגן: קולות הגננת, שירת הילדים וצהלותיהם. לפעמים כשהיינו משתובבים וקולותינו היו נשמעים, היה קול יבבה מתערבב עם קולות צחוקינו. היינו משתתקים מייד. בתחילה חשבנו שאחד הילדים היה בוכה, אך לאחר זמן קצר הבנו כי היבבה באה מהצד השני של הקיר, מתוך ביתה של הקשישה.


    והיבבה הייתה חודרת לעצמותינו הקטנות. קשה להסביר את תחושתנו שעה שנשמעה היבבה. זה היה קול של צרחה דקה מתמשכת ואחר כך פרץ בכי מטלטל, ארוך ולא נפסק דקות ארוכות. בין לבין שמענו מלמולים ומשפטים בשפה זרה שאיש לא יכול היה להבין:


    "איר דארפט זיין יעצט דוֹ מיט אלע לאכענדיקע או שפילן זיך קינדערלעך. כהאב אייך געלאזט אליין אין דעם פינטערן קאלטן לוך אין דער ערד.  אוי ווי מיינע זיסע, וואס פאר א מוטער בין איך". (הייתם צריכים להיות עכשיו כאן, בין הילדים הצוחקים והמשחקים. השארתי אתכם בבור, לבדכם בקור. אוי איזו אימא אני, אוי איזו אימא אני, מתוקים שלי.)


    זה היה בכי שאינך יכול להתרגל אליו אף על פי שחזר על עצמו כמעט כל יום. אפילו שרה ומרים לא יכלו לסבול את הבכי הקורע הזה. לפעמים בין פרצי הבכי והמלמולים, היינו שומעים חבטות בקירות וברצפה. כשהקשישה הייתה מתחילה לייבב, כולנו היינו משתתקים בבהלה. נצמדים בפחד נורא לשרה ולמרים. צמודים אליהן, גוש אחד של ילדים מבוהלים, שעה ארוכה, עד שהקשישה הייתה משתתקת אף היא.


    על אף פחדנו הגדול מהקשישה אותה חשבנו למכשפה, היו בינינו, אחד כמו ניסים, שנמשכו אל עצי הסברס והתאנה שבחצרה של הקשישה כמו דבורים לצוף. בקיץ, בעונת הסברס, היו האמיצים שבינינו לוקחים מוט ארוך ובקצהו היו תוקעים פחית שימורים כשהמסמרים בולטים בתוכה. ממרחק היו מביאים את פרי הסברס לתוך הפחית, סיבוב קצר של המוט והפרי היה בתוך הקופסה. את הפרי מטילים לתוך דלי. חלילה מלגעת ביד בפרי. כל ידך תתמלא בקוצים דקים, שורפים. לאחר שהדלי היה מתמלא, היינו לוקחים את הסברס לפינה מרוחקת מביתה של הקשישה, שופכים את כל הפירות לאדמה, מסובבים אותם בתוך החול, שוטפים אותם ואז היה אפשר לגעת בהם.


    גם אז ידינו היו מתמלאות בקוצים, אך למי זה איכפת שעה שהילד הקוטף היה זוכה בראשונה, מוציא אולר קטן מכיסו, חותך את קצוות הפרי, עושה חתך בבטן הפרי ופותח. בתוך הקליפה המעקצצת נח פרי הסברס "הצבר". זהוב או אדום, כולו דבש עסיסי.


    בזהירות היינו קוטפים מבלי שהקשישה תרגיש בנו ותצא אלינו עם מקלה, ענף זית מסוקס. וכשחיסלנו את הסברס מחוץ לחצרה, היו הקוטפים האמיצים צריכים להיכנס לחצר בשקט ולקטוף את הפרי שבתוך החצר. מחוץ לחצר היינו עומדים, אנו הילדים בשקט ומביטים בהערצה בילד האמיץ שהעז להיכנס לחצר של המכשפה. אוזנינו כרויה לכל אוושה הבאה מתוך ביתה של הקשישה. לא אחת, מהבהלה, הותרנו את הדלי, הסברס בתוכו ומוט הקטיפה ונסנו על נפשנו. רק שלא תתפוס אותנו ותשליך אותנו לבור.


    באחד מימי רביעי, שעה שכל הגברים יצאו לעבוד בסלילת כבישים ובבנייה והנשים יצאו לשוק השבועי לערוך את קניות הבית, אנו הילדים השתובבנו בחצר הגן. שרה ומרים היו בתוך הגן והכינו לנו את ארוחת עשר: פרוסת לחם מרוחה בשוקולד וכוס פטל.


    "הנה המכשפה", צעק אמנון בן דודי, "היא בטח הולכת לשוק".


    ואכן, בידה האחת סלה הקלוע מסיבי חבל ובידה השנייה מקלה, ענף זית מסוקס, עליו נתמכה בכל צעד שעשתה. כולנו נצמדנו לקיר הגן מתחבאים מעינה של הקשישה.


    "רואים עליה שהיא מכשפה" לחשה תמר אחת מהילדות שגרו בעבר השני של השכונה, בשיכונים החדשים, "תראו איך היא הולכת ובטח פיה ממלמל כשפים".


    "סבתי אומרת שהיא לא מכשפה, היא רק מסכנה", אמרתי באומץ, גם בלחש.


    "סבתך בעצמה מכשפה" צעק עלי ניסים האמיץ, "ועכשיו שהמכשפה הלכה הגיעה הזמן לקטוף סברס מתוך החצר", ומבלי להסס לרגע, יצא ניסים מחצר הגן, אסף את מוט הקטיפה אליו תקועה פחית ואת הדלי שהכין מבעוד מועד ופנה לחצר הקשישה. אנו הילדים שהיינו באותו רגע בחצר, הלכנו אחריו.


    ניסים נכנס לחצר וכולנו מחוץ לחצר. בזריזות הושיט ניסים את המוט והתחיל לדוג סברס אחר סברס.


    "וואס מאכט איר דו זיסע קינדערלעך?" (מה אתם עושים כאן ילדים מתוקים?) פתאום שמענו קול מאחרינו. כולנו היינו מרותקים לניסים, עד שאיש מאיתנו לא הבחין בקשישה שלפתע פתאום חזרה.


    "המכשפה, אימא, תברח ניסים" ובצרחות ברחנו כולנו, רק ניסים נותר בחצר. ניסים המבוהל נראה כמו עכבר במלכודת. הקשישה אט אט התקדמה לחצר וראתה את ניסים.


    "זיס קינד, האב נישט מוירע, רייס אופּ, רייס." (ילד מתוק, תקטוף, תקטוף, אל תפחד)


    ניסים המבוהל, צעד לאחור, מתרחק מהקשישה המתקרבת אליו ולפתע מבלי לשים לב, רגלו האחת נתקלה באבן והא נפל ישר לתוך הבור הפתוח שבחצר.


    "אוי וויי, סקינד איז געפאלן אין לוֹך אריין," (אוי הילד נפל לבור) צרחה הקשישה, "סקינד איז אין דעם לוך, העלפט! ביטע העלפט!" (הילד בבור, הצילו, הצילו.)


    היא התקרבה לקצה הבור והביטה פנימה. ניסים שכב בתחתית הבור, נאנח.


    "האב נישט קיין מוירע, איך וועל דיך אויסנעמען." (אני אוציא אותך ילד, אל תדאג) והיא התכופפה והושיטה את מקלה, ענף הזית המסוקס, פנימה. כוונתה הייתה שניסים יחזיק במקל והיא תמשוך אותו החוצה. אך ניסים המבוהל התרחק לקצה הבור.


    "אימא, אימא", צרח.


    אנו הילדים שמרחוק ראינו את נפילתנו של ניסים רצנו בצרחות אל הגן.


    "המכשפה תפסה את ניסים והוא בתוך הבור", צעקנו מרחוק לשרה ומרים. הן השתיים רק שמעו את צעקותינו, רצו מייד אל חצר הקשישה וכולנו אחריה.


    "האב נישט קיין מוירע, האלט דעם שטעקן, איך וועל דיך ארויציען," (אל תפחד, תאחוז במקל, אני אוציא אותך) צועקת הקשישה ביידיש.


    וניסים אינו מבין אותה. הוא בתחתית הבור, מבוהל וכולו חבול:


    "אימא, אבא, תצילו אותי, אני מפחד מהמכשפה", בוכה וקול בכיו מגיע אלינו.


    "האב נישט קיין מוירע" (אל תפחד) ממשיכה לצעוק הקשישה, "האב נישט קיין מוירע. איך וועל דיך נישט איבערלאזן אין דעם לוך" (אל תפחד, אני לא אתן לך להישאר בבור) קולה הצווחני בשפה היידיש היה בלתי נסבל לאוזנינו. היא התפתלה וקירבה את גופה הקמוט אל פנים הבור, מושיטה בידה, ככל שתוכל את מקלה, ענף זית מסוקס.


    "אימא, אל תתקרבי אליי, אני מפחד, הצילו", צרח ניסים מתוך הבור.


    והיא ממשיכה: "איך וועל דיך ארויסציען. האלט דאם שטעקן." (אני אוציא אותך, אחוז במקל). המהומה והבלבול היה עצום. הקשישה צועקת לו ביידיש דברים שאיש לא מבין ומתכופפת לתוך הבור. ניסים בוכה מתוך הבור ואנו הילדים עם שרה ומרים מתקרבים לחצרה של הקשישה.


    "גברתי, בבקשה, תתרחקי מהבור, את רואה שהילד מבוהל. תני לנו לטפל בו" אמרה שרה מתנשפת והתקרבה אל הקשישה.


    "איך מוז איך ראטעווען", (אני חייבת להציל אותו) צווחה הקשישה, "איך וועל אים ארויסנעמען. איך וועל אים ארויסנעמען." (אני אוציא אותו, לא אתן לעוד ילד למות בבור) צווחה ביידיש. פניה לחות מדמעות וזיעה והיא מכופפת עצמה עוד ועוד ומאריכה ידה לניסים שיאחז במקל.


    "גברתי, בבקשה, בבקשה" מתחננת שרה אליה, "בבקשה תתרחקי".


    שרה מבקשת, הקשישה מצווחת וניסים צועק מתוך הבור: "הצילו" ואנו הילדים בוכים. מהומה! היסטריה, בוקה ומבולקה.


    "איך וועל אים ארויסנעמען. איך וועל אים ארויסנעמען", (אני אוציא אותו, אני אוציא אותו) מלמלה והתכופפה עוד יותר.


    ופתאום, היא עצמה נפלה לתוך הבור.


     

    •  תודה גדולה להלנה היפה על התרגום ליידיש.
    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 18:57:
      אתה כותב כל כך יפה. מרגש
        14/7/12 12:25:
      בפרק הזה, אי הבנת השפה סותרת את מה שכתבתי בפרק הקודם כי כאן היו ילדים ללא חוכמת חיים ואינטלגנציה טבעית בגלל גילם הרך וכך נוצרה אי הבנה גדולה שגרמה לתאונה נוספת. אוסיף לבקר בשאר הפרקים בימים הקרובים. תודה אשורר ושבת שלום. צר לי כי לא ניתן לככב .
        5/7/12 08:30:
      בוקר טוב אשר....אני באה באותו יום לקרוא את שני הפרקים האחרונים מפני שהמחשב לא פעל ימים רבים ובשל כך גם פרק ג' קוראת אותו היום....איני יכולה להתנתק מן הסיפור המרגש ואפילו "מותח"...מחכה בקוצר רוח להמשך...המון תודה ויום טוב...סאלינה
        4/7/12 08:33:
      מוזמן לשת"פ בפרטי
        3/7/12 22:35:
      הבדלי השפה משבשים את כל התקשורת.
        3/7/12 20:35:
      בסיכומם של דברים זהו סיפורם של האנשים הקטנים שהם המיטב שבעולמנו זה. מהם תרכובת מיוחדת, אפיזודות המלוות את חיינו שהן מעין מורשת יהודית - מוזרה מעט אך אוטנטית, ומשקפת את המבנה הדינמי המרכיב את טוב ליבו של האדם.
      כתיבתך רהוטה וקולחת, אצטרך לקרוא את הפרקים הקודמים כדי להבין את שורשיו של הסיפור, יש סדר וצריך לנהוג בו לפי הסדר. (:
        2/7/12 08:37:
      נשמרת בסיפור אמפטיה מדוייקת לנקודת הראות של הילד/ים , וגם לזו של האישה המבוגרת "המכשפה"...
        1/7/12 19:10:

      נפ/ש מיוסרת

      וקשיי שפה משותפת

      חוברים להם יחד

      לסיפור מתח נהדר...

      עם ענף עץ זית מסוקס....

        1/7/12 16:37:
      אשר, דמות הקשישה מצוירת היטב, נדמה לי שאי ממש מכירה אותה, נזכרת בשכן ערירי שגר בבניין, והמצאנו עליו סיפורים, תודה על סיפור ילדות
        1/7/12 16:02:

      אאוצ'........
      ככה בתוך המתח הגדול.
      אגב...גם בפאתי רחובות קטפו ככה סברס..עם מוט ופח...

      אשר יקר ...כתיבתך מרתקת ....קוראת בשקיקה ובסקרנות ממתינה להמשך....*

        1/7/12 15:20:
      כתוב נפלא אשר, תודה...(בסוד אגלה שגיגלתי "בוקה ומבולקה"...לא הכרתי ביטוי זה...) :)
        1/7/12 13:25:
      סיפור יפה שמתאר את שובבותם של הילדים של הדור הקודם. האמת גם אני נזכרתי כשתארת איך קטפו את הסברסים עם המקל והקופסה , גם אחי היה קוטף כך. אני סתם הייתי נדקרת. ותאנים מאכל האהוב עליי היינו קוטפים מעל הגגות בצפת. ובכלל כל פעם שאני מסתכלת בתמונת הסימטה בצפת, אני נזכרת בבית הקיץ שהיה להוריי ואני בתור ילדה משחקת בין הסימטאות וכמובן קוטפת תאנים מכל הבא ליד וכמובן סברסים.
        1/7/12 09:23:
      מרתק מפתה מבלבל ומפחיד...מחכה להמשך :)))
        1/7/12 07:54:
      בוקר טוב אשר . בתיאוריך הנפלאים הצלחתי לראות את התמונה וגם לטעום את הפרי הנהדר הזה , הסברס.....רק מקווה שהיא לא נפצעה, הקשישה...אני מחכה להמשך . שבוע טוב :))
      מזעזע כשאין תקשורת ולא יודעים זה את שפתו של זה. הכתיבה יפה. התרגום עוזר להבין את מהלך הסיטואציה. מחכה לפרק הבא
        1/7/12 07:47:
      כתיבה מרתקת. ובלי קשר גם נהניתי לקרוא את הקטעים באידיש - שפת הדיבור של הוריי ז"ל.
        30/6/12 23:02:
      תאורים מדויקים מאפשרים לראות את התמונות, את ההתרחשויות. התפתחות מעניינת. נחכה לראות לאן היא מובילה.
        30/6/12 13:51:
      אוחחח - איזה סיפור, איזה מתח! מחכה להמשך! // תודה, אשר.
        30/6/12 08:12:
      קולות אנחה ובהלה נפלטו מפי תוך כדי קריאה. כתיבתך סוחפת.
        30/6/12 01:24:

      איזה סיפור מתח...

      אתה כותב נפלא ונקרא כסיפור מאד אמיתי...

      מחכים להמשך...

      שבת שלום,

      רמי


        29/6/12 22:06:
      אשורר נפעמת וללא מילים נותרתי - תודה לך שבת מוארת ויפה
        29/6/12 18:30:

      אשר חברי היקר נשיקה

      כמה מצער שהילדים והגננת לא הבינו את הזקנה

      ורחמיי ניכמרו עליה כשקראתי אותך - כל יום ויום הילדים המשחקים בגן

      הצמוד לביתה פתחו את אותו פצע בליבה על אובדן ילדיה.

      אני ממש חדורת סקרנות מה קרה אחרי שהזקנה נפלה לבור.....

      אני אופטימית- ((-: אני חושבת שאחרי שנפלה לבור אולי יבינו

      שסך הכל ניסתה לעזור לניסים לצאת משם.

      בפרק הזה - הזכרת לי נישכחות כמה ניפלא היה לאכול סברס

      חחחחחחחח פעם אחי חזר עם קוצים בידיו

      אז ביפו - עיר הולדתי היו עוברים נערים ערבים עם דלי מלא קרח וסברסים

      ואז היינו קונים מהם והם היו מקלפים לנו את הסברס ומגישים לנו את הבתוכו

      תודה לך אשר חברי שהבאת לנו פרקים מפרי עטך, מחכה להמשך

      * כוכב אהבה ממני

      ושבת נהדרת וברוכה

        29/6/12 18:15:
      אשר יקירי, הפרק הזה נקרא כסיפור מתח וגם חתכת אותו ממש במיומנות, בקטע המותח ביותר. כתיבה רגישה וחכמה במיוחד. בפרק הזה גם הבדלי השפה, בין כל הנפשות הפועלות, הוא המקור לחוסר הבנה, שהיה כל כך אופייני באותן שנים. כל פזורה ושפתה, כל פזורה מתכנסת בתוך שפתה ואין מבין או בא לאחרות הזו. בכלל, איפיון התקופה מצויין בפרק הזה, המקל וקופסת השימורים לקטיף הסברס, הבית הערבי הנטוש המשמש גן לילדים ומקום מגורים לזקנה. אכן העברת היטב גם את התקופה. תודה לך על סיפורך הרגיש כל כך
        29/6/12 18:13:
      הגיב = אגיב
        29/6/12 17:50:

      אשר חברי היקר נשיקה

      היצמדתי כוכב ראשון כאן עוד בטרם שקראתי את הפרק....

      אז... אני טסה לקרוא את כל הפרקים ברצף, הגיב לכל אחד מהם

      וכמובן אשוב לכאן אחרי קריאת כל הפרקים הקודמים

      בקרוב! קריצה

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון