מחאה אלימה 

הכל כשר בעיני המפגינים, כולל פרסום שכר מפכ"ל המשטרה

הפרסום הרב לו זכו מנהיגי המחאה החברתית אשתקד, הראיונות בתקשורת, התמונות הגדולות, והאפשרות שחלקם ישתלבו במפלגות הפוליטיות ואף יגיעו לכנסת, מריצים צעירים רבים לכיכרות, במטרה לנסות ולקבל כותרת (ותמונה), שתכריז עליהם כ"מנהיגי המחאה הבאה".

צעירים אלו אינם מסתירים את שאיפותיהם הפוליטיות, ובראיונות הם מצהירים במפורש. "אנחנו פה כדי להשאר, ואנחנו כבר לא כל כך נחמדים", אומרים הצעירים, ומכריזים כי בניגוד לקיץ הקודם בו שלטה הסיסמא "צדק חברתי", הרי שהקיץ הנוכחי יהיה הרבה יותר חם. "הפעם הבנו שאנשים צריכים להתפקד למפלגות", מצוטטים אותם צעירים.

"בסופו של דבר נפיל את הממשלה, נגיע לכנסת ולרשויות המקומיות. התמימות שלנו נגמרה. הדרישה ברורה: החלפת הממשלה", הם אומרים. ואם למישהו עדיין יש ספק, מגיעים אותם צעירים ומכריזים: "נכבוש כל פסיק קטן בדרך לאותו דבר שנקרא צדק חברתי".

היעד הראשון שלהם, הוא מלחמה במפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו. מצד אחד הביע דנינו ביקורת על המשטרה, שעצרה את מנהיגת המחאה דפני ליף, דבר שעורר סערה והתסיס את האוירה. מאידך תקף דנינו את המפגינים ואמר כי "מדובר באירועים אלימים שאין בינם לבין מחאה לגיטימית וחופש ביטוי ולא כלום". דנינו היה נחרץ בדבריו, ואמר כי מה שהיה בסוף השבוע, זו אינה מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק ואלימות. דברים אלו עמדו לצנינים בעיני מנהיגי המחאה, והם נעזרו השבוע בתקשורת, כדי לצאת למאבק אישי נגד דנינו. במסגרת זו פורסם לפתע שכרו המשטרתי וכן תנאי הפנסיה שלו, העיקר כדי להסביר, מדוע הוא אישית לא מזדהה עם המחאה.

מדובר כמובן בצעד לא לגיטימי, אבל המפגינים הכוחניים אינם מתחשבים בדבר, בדרכם למטרה – כניסה לתודעה הציבורית והתקשורתית ובעיקר הפוליטית. המפגינים פרסמו אפוא (באמצעות התקשורת משמאל – התומכת ביעדם להפלת הממשלה) כי השכר החודשי של המפכ"ל דנינו (על פי נתוני האוצר), עומד על 77.506 שקלים. כמו כן פרסמו כי דנינו נהנה מקביעות ומפנסיה תקציבית, שאם מחשבים את ערכם הכלכלי מגיעים ל־14 מיליון שקל. "דנינו מסודר יחד עם בני משפחתו ולא צריך לדאוג לעתידו", נכתב אודותיו.

ואם לא די בכך, חשפה התקשורת (בעידוד המחאה) את שכרם של ניצבי המשטרה – כ־56 אלף שקל בחודש, בהדגישה כי שכר השוטרים נמוך ביותר, ואם רק יכלו היו השוטרים מצטרפים למאבק של המחאה...

שיטה זו של "הפרד ומשול", יחד עם החשיפה המרושעת של שכר המפכ"ל והניצבים, רק מחדדת את ההכרה, כי המלחמה בין המוחים למשטרה, תהיה השנה הרבה יותר חריפה ואלימה. השאלה מי יכנע ראשון, והאם דנינו ימשיך לגלות נחישות, או יכנע ללחצי המוחים והתקשורת משמאל.

כח עולה

כיצד ניסתה לשכת נתניהו להתערב בבחירות הסטודנטים?

בלשכת ראש הממשלה יודעים לזהות היטב כוחות פוליטיים שעומדים ממול. אחד הכוחות הללו הוא איציק שמולי – יו"ר התאחדות הסטודנטים, ממנהיגי המחאה בקיץ שעבר, ומי שלבטח יתפוס מקום נכבד במחאה הנוכחית. לפיכך ביקשו אנשי לשכת נתניהו, להריץ מועמד מטעמם בבחירות להתאחדות הסטודנטים.

המטרה היתה להחליף את שמולי ולקבל במקומו מועמד שיהיה מזוהה עם הליכוד, בפרט כאשר הבחירות לכנסת מתקרבות. באם הן לא יוקדמו, צפויים עוד שני קייצים – הנוכחי והבא. שמולי מזוהה יותר עם מפלגת העבודה, שרוצה לראותו ברשימתה. גם יאיר לפיד רוצה בו, אך שמולי נוטה יותר לכיוונה של העבודה.

הדבר לא נעלם כאמור מאנשי נתניהו, ולכן ניסו בשבועות האחרונים למצוא מועמד מוסכם משלהם לקראת הבחירות שיערכו בתחילת החודש הבא, לאחר שהוקדמו בשלושה חודשים.

פגישות נערכו עם יו"ר אגודת הסטודנטים בבר אילן ועם מקבילו מאוניברסיטת חיפה – המזוהים שניהם עם הליכוד. אולם השיחות לא צלחו, לאחר שהתברר כי השניים אינם מסוגלים לגבש ולהגיע למועמד מוסכם, שיוכל להאבק בהצלחה ביו"ר הנוכחי – איציק שמולי.

מי שהעניק רוח גבית למהלך (שלא צלח) היה מנכ"ל תנועת הליכוד, גדי אריאלי. מתוקף תפקידו הוא אחראי גם על תאי הסטודנטים שמזוהים עם הליכוד. בעבר סייע למועמד הליכוד, לירון פוליצר, לזכות בראשות אגודת הסטודנטים בבר אילן. כך או אחרת, הניסיון כאמור לא צלח. פוליצר הודה כי רוב האגודות מזוהות עם השמאל, ולכן קשה יהיה להדיח את שמולי.

בשלב זה נותר שמולי מועמד יחיד. כאשר יבחר, הוא יהיה היו"ר הראשון בתולדות התאחדות הסטודנטים שנבחר לקדנציה שנייה. כל המתמודדים מולו התאיידו והסירו מועמדות. בתפקידו יהיה אחראי על כ־300 אלף סטודנטים – מ־60 אגודות בכל רחבי הארץ – כח בלתי מבוטל שאין לזלזל בו.

מי שבכל זאת החליט לעשות מעשה, הוא עופרי רביב – סגנו של שמולי בהתאחדות הסטודנטים, שהודיע על התפטרותו. בין השניים קיים נתק זה כמה חודשים, בגלל שרביב סבור ששמולי עושה הכל לקדם את שאיפותיו הפוליטיות האישיות.

בשורה התחתונה: שמולי ימשיך להיות יו"ר התאחדות הסטודנטים. לשכת נתניהו נכשלה בניסיון להריץ מולו מועמד אחר, ושמולי עצמו ימשיך לצעוד בתלם המחאה עד שיגיע ככל הנראה לכנסת הבאה.

אגף המחשוב

מהו התפקיד הכי רגיש במנגנון המפלגה הפנימי של הליכוד?

צורי סיסו. זה השם הבא בליכוד. לא מדובר בשם של חבר כנסת לעתיד, ולא ביו"ר סניף כזה או אחר. מדובר באיש מחשבים שעומד להתמנות למנהל אגף המחשוב במצודת זאב, תפקיד רב עוצמה, המעניק למי שאוחז בו מידע רב.

בידי מנהל המחשוב בליכוד מצויים הנתונים החשובים ביותר לקיום מפלגה. מדובר במערכת מידע ענפה, רשימות המתפקדים, ספר הבוחרים, רשימות הפעילים, וכל מה שנחוץ לכל מתמודד עתידי, המבקש לקבל נתונים לקראת הפרימריז הפנימיים.

אתמול אמורה היתה להיערך ישיבת מזכירות הליכוד, בה קיבל סיסו את תמיכת החברים לתפקידו החדש. אולם במהלך השבוע נרשמה תסיסה סביב הנושא. מתברר כי סיסו הוא מינוי אישי של נתניהו. בעבר עבד כטכנאי מחשבים בביתו של ראש הממשלה והתיידד עם בני המשפחה.

הדבר התבטא ביתר שאת בתקופה בה הוגשה תביעה נגד משפחת נתניהו על ידי עוזרת הבית. סיסו יצא אז להגנת בני המשפחה, וטען כי הוא מקבל יחס יוצא מהכלל. "יש בתים שאפילו לא מציעים לי כוס מים", סיפר. "בבית משפחת נתניהו קיבלתי תמיד יחס יוצא דופן לטובה".

הניסיון המוצלח שלו כטכנאי מחשבים בבית משפחת נתניהו, הוביל אותו לקבל תפקיד זוטר יחסית במצודת זאב. גם את התפקיד הזה שרד בהצלחה וניהל את כל מערכת המחשוב בבחירות האחרונות לוועידה ולמועצות הסניפים. המחשבים היו תקינים ולא נפלו כפי שהיה בעבר.

בעקבות כך החליט נתניהו לקדמו ולמנותו כאמור למנהל אגף המחשוב במצודה. אלא שהמינוי הזה מעורר תרעומת בקרב חברים בליכוד, שטענו כי נתניהו מבקש להשתלט גם על המחשבים של המפלגה באמצעות מינוי אדם המקורב לו. "מדובר בתפקיד רגיש ביותר" טענו מתנגדי המינוי.

מיכאל איתן – מומחה מחשבים בעצמו, והאיש שמופקד בממשלה על נושא המחשוב, מודה כי בכל פעם שמתמנה מנהל אגף מחשוב חדש בליכוד, הדבר גורם לחורשת שמועות נגדו עקב התפקיד הרגיש.

התגובה הרשמית של הליכוד היא, שהמינוי של סיסו עניני לחלוטין, עקב הניסיון הרב שיש לו בניהול מערכות, מידע ותקשורת. כך או כך, הרחש־בחש סביב הנושא הזה, רק מראה כי שום דבר לא חדש במפלגת השלטון. המריבות נמשכות גם מתחת לפני השטח.

שלושת המצטרפים

מה עומד מאחורי החלטת נתניהו להשאיר על כנה את ועידת הליכוד

לא סתם נלחם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעוז כדי להיבחר לתפקיד יושב ראש נשיאות הליכוד. הוא אינו צריך זאת לצורכי כבוד, ולא חסרה לו גם פעילות פוליטית נוספת, מעבר לתפקידיו הנוכחיים הרבים. המטרה שלו ברורה: השפעה עתידית על הרכב רשימת הליכוד.

עד כה טרם ננעלה ועידת הליכוד, ולא הפכה עדיין למרכז, כפי שאמור היה להיות. הדבר יקרה לאחר שיבחר יו"ר לנשיאות, תפקיד עליו מתמודדים מלבד נתניהו גם מיכאל איתן ודני דנון.

נתניהו מוכן לוותר על כינוס הוועידה ולהפוך אותה ישר למרכז המפלגה, בתנאי אחד: שינוי סעיף איחוד הרשימות. את הסעיף הזה ביקש לשנות במסגרת הועידה. מדובר מבחינתו בסעיף חשוב, שיאפשר לו בעתיד לצרף אישים או מפלגות נוספות לרשימת הליכוד לכנסת הבאה.

הנימוק הרשמי: נתניהו חושש מהליכה בגושים בבחירות הבאות של מפלגות המרכז־שמאל, ולכן חייב להיות מוכן להליכה גושית של מפלגתו עם אישים ומפלגות נוספות הקרובות אליו.

נכון להיום קובעת חוקת הליכוד, כי ניתן לבצע איחוד רשימות, דוגמת מה שהיה בעבר כאשר הליכוד־צומת־וגשר התאחדו לרשימה אחת בבחירות 96 בהן זכה נתניהו, רק ברוב מוחלט מקרב המספר הכולל של חבר המרכז – כלומר 1,700 קולות. זאת ללא קשר למספר חברי המרכז שיגיעו לאותו דיון.

בפועל אין כל סיכוי לזכות ברוב כזה, כיון שחברי מרכז הליכוד לא יתנו לזה לקרות. למרביתם יש שאיפות פוליטיות אישיות, וכל צירוף של מפלגות או אישים אחרים, מרחיק אותם מיעדם. לפיכך הרצון של נתניהו הוא לשנות את הסעיף ולקבוע שהעניין יהיה מאושר ברוב רגיל. מי שרשאית לקבל החלטה כזו היא הועידה. כל עוד לא הפכה למרכז המפלגה, היא רשאית לקבל כאלו שינויים. זו הסיבה שנתניהו אינו ממהר לסגור את הועידה.

מנגד המתמודדים מול נתניהו מסרבים לכך בתוקף, וחוששים כי מטרתו היחידה היא לצרף את ברק ומופז, דבר שהם מתנגדים לו. בסביבתו של נתניהו מכחישים שזו הכוונה, וחוזרים ומבהירים שלא ניתנה כל הבטחה למי מהם להצטרף לשורות הליכוד.

הדבר הביא גם למחלוקת פנימית בין שרי הליכוד הבכירים – בעלי העוצמה הפוליטית בתוך מפלגה. בעוד שר התחבורה ישראל כץ מצדד בנעילת הועידה, מציעים השרים משה כחלון וגלעד ארדן למשוך את הועידה עד החגים. מיד לאחר מכן נכנסים לשנת בחירות, כך שהכל פתוח.

ראש הממשלה נתניהו עצמו מכחיש כאמור כי כוונתו לצרף את מופז וברק. יש הטוענים כי הכוונה שלו לשריין מספר מצומצם של מקומות ברשימה לטובת אנשי קדימה, שאינם מעוררים מחלוקת בליכוד. מופז הוא מעורר מחלוקת, עקב העזיבה שלו לקדימה, לאחר שהבטיח לילה קודם ש"בית לא עוזבים". עד היום לא סולחים לו על כך.

מנגד יש בקדימה כאלו שזוכים לאהדה פנימית בליכוד. מדובר בשר לשעבר צחי הנגבי והח"כים יעקב אדרי ועתניאל שנלר. היה מי שכתב כי אדרי הוא כבר עם רגל אחת בליכוד, ואילו שנלר עם שתיים...

צפירה שונה

כיצד מתכוון פיקוד העורף להתריע על שיגור טיל כימי רח"ל?

האיום הכימי טורד מאד את מערכת הביטחון, ואף עלה בשיחה שקיים ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא פוטין השבוע. החשש הוא מזליגת הנשק הכימי המצוי במחסני השלטון הסורי לידי ארגוני טרור ובראשם החיזבאללה.

לא מכבר הובהר, כי אם יהיה ברור למערכת הביטחון, שקיימת זליגה כזו, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית מונעת שתמנע זאת. הדעה הרווחת היא, שהעברת נשק כימי לחיזבאללה, משנה את כללי המשחק ויכולה להוות אפילו עילה למלחמה.

בפיקוד העורף מתכוננים ל"ע לאפשרות של ירי נשק לא קונבנציונאלי לעבר מדינת ישראל. ההכנות לכך נעשות בכל המישורים, ואפילו בסוג ההתראה לאזרחים, אם חלילה יקרה הדבר.

בפיקוד העורף מבקשים ליצור הבחנה בצפירת האזעקה בעת שנורה טיל קונבנציונאלי בעל ראש נפץ רגיל לבין טיל כימי. זאת כדי שהציבור יוכל להיערך בהתאם לסוג האיום. אם מדובר בטיל רגיל – יש לתפוס מחסה ביחידה מוגנת. אולם אם מדובר בטיל כימי, יש לחבוש במהירות מסכות אב"כ שמחלוקות לאזרחים בחודשים האחרונים.

הרצון הוא כאמור לבצע צפירת אזעקה שונה. לצורך כך נבחנו כמה צלילי צפירה שונים. אחת האפשרויות היא לבצע כריזה מילולית, כפי שמבוצע בישובי עוטף עזה, שם שומעים התושבים את "הצבע האדום" בכריזה קולנית. הבעיה היא שאם זה יהיה בשטח ארצי כה גדול, יתכן ולא ישמעו את הכריזה המילולית וכך לא תגיע הצפירה לכל התושבים באזור בו יפול חלילה הטיל הכימי.

בפיקוד העורף ביצעו כאמור ניסוי בכמה סוגי צפירה, ובימים אלו אמורים להחליט, מה יהיה צליל הצפירה השונה. בשלב זה מדובר בעבודת מטה בלבד, ולכן אם ישוגר טיל כימי לעבר ישראל, תושמע צפירה עולה ויורדת רגילה.

וכדי להוריד את מפלס המתח לאחר קריאת הקטע הזה, נספר משהו משעשע שארע במלחמת המפרץ הראשונה (וסופר כאן כבר בעבר). באותה עת הגיעו ארצה עולים רבים מאתיופיה, הישר לנפילת הסקאדים ששיגר סדאם.

כל שיגור סקאד גרר מיד צפירת אזעקה, ששלחה את האזרחים לתוך החדרים האטומים, הגפת התריסים, חבישת מסכות אב"כ, וסגירת המרווחים בדלתות באמצעות דבקים וסמרטוטים (ספוגים באקונומיקה). דובר צה"ל דאז, נחמן שי, שוגר להרגיע את הציבור ("שתו מים"!), ואז נשמעה אזעקת ההרגעה לפי אזורים שונים, והאזרחים היו רשאים לצאת מהחדרים האטומים.

ממש מולנו התגוררה בשכירות משפחת עולים מאתיופיה. כל אימת שנשמעה האזעקה הראשונה, כאשר כולם מיהרו להגיף את התריסים ולהסתגר בחדרים, העולים הללו לא עשו דבר ונשארו שווי נפש. אך הפלא ופלא, תמיד בצפירת ההרגעה, כאשר כולם היו יוצאים מהחדרים, הם היו מגיפים את התריסים ונשארים בחדרים.

באחת הפעמים שאלנו אותם מדוע הם נוהגים כך, הפוך מכולם. הם השיבו (בעברית רצוצה). "אנחנו לא מפחדים כשיש אזעקה אחת. אבל כשיש אזעקה שנייה, סימן שזה רציני. רק אז אנחנו נכנסים לחדרים הסגורים".

כיבוי שריפות

שבוע אחרי דו"ח אסון הכרמל והנה שריפה נוספת והפעם בי־ם

דו"ח מבקר המדינה על אסון הכרמל, הוגש בשבוע שעבר, אך העיסוק בשריפות נמשך גם השבוע. היה זה לאחר השריפה הגדולה שפרצה בהרי ירושלים. נראה היה כי שריפה רודפת שריפה. כל שבוע וההצתה שלה.

מעבר למטוסים שהגיעו לכבות את השריפה, נזכרו רבים מהכבאים באסון הכרמל, ודאגו להזכיר זאת במהלך פעולות הכיבוי. מבקר המדינה, מיכה לינדשטראוס (עדיין בתפקיד), יכול היה להביט מהצד בסיפוק. כולם הזכירו את הדו"ח שלו, בדיוק כפי שהוא רצה.

סביר להניח שאם לא השריפה הגדולה השבוע, איש לא היה מזכיר שוב את הדו"ח. ככה זה בישראל. דו"ח בא ודו"ח הולך, והמחדל לעולם ישאר. אחרים כתבו בצורה מעט אחרת: הכלבים נובחים והעיירה בוערת.

המבקר עצמו לא הפנה אצבע מאשימה רק כלפי הממשלה הזו, אלא כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן. כולן כשלו בזו אחר זו בטיפול במערך כיבוי האש. לעיתים קיבלו החלטות, אך התעלמו מהן ולא ישמו אותן.

שבוע אחרי הדו"ח וניתן עתה לסקור לאחור את הטיפול של הממשלות הקודמות בנושא, רק כדי להבין שאוזלת היד אינה שייכת דווקא לממשלה הנוכחית ולשרים שהוזכרו בדו"ח. בקטע הבא.

כרוניקת כשלונות

כך נכשלו הממשלות לדורותיהן בטיפולן במערך הכבאות

מאז 1986 ישבו בכסא ראש ממשלת ישראל שבעה ראשי ממשלה. בשנים אלו כיהנו יותר מעשרים שרים במשרדי הפנים והאוצר. השרים הכירו את מצב מערך שירותי הכבאות בישראל, והיו מודעים לקריסתו.

"ממשלות ישראל לדורותיהן והמשרדים הנוגעים בדבר לא יישמו את החלטות הממשלה", כתב המבקר, ופירט כרוניקה של מסמוס, הזנחה ומחדל.

הדבר המרכזי היה ב־2002, כאשר הממשלה בראשות אריאל שרון, ביטלה את ההסדר עם צה"ל לשימוש במסוקי יסעור לכיבוי שריפות. הוחלט אז להשתמש במטוסי ריסוס חקלאי בעלי יכולת כיבוי מוגבלת ופחותה ממסוקי היסעור.

הכרונולוגיה מתחילה ב־1986 בעת ממשלת פרס, שהחליטה להקים תוך שנה מערך כבאות ארצי. בסופה הוקמה (כעבור שלוש שנים) נציבות כבאות והצלה. ההחלטה לא יושמה במלואה, מבנה שירותי הכבאות נותר מבוסס על השלטון המקומי ולא בוצעה רפורמה מקיפה.

ב־ 1992 בממשלת שמיר הוחלט להקים איגוד ערים ארצי לכבאות בו יאוגדו כל רשויות הכבאות במסגרת השלטון המקומי.

לאחר מכן ב־1993 כאשר רבין כיהן כראש ממשלה בוטלה ההחלטה להקים איגוד ערים ארצי לכבאות. שרי הפנים והאוצר הוסמכו אז להכין הצעת חוק לרשות ממלכתית לכבאות והצלה.

ב־1995 – ממשלת פרס, פרצה דליקה חמורה בהרי ירושלים. פרס אימץ אז את המלצות ועדת לפידות שהוקמה לחקור נושא, והמליצה לשנות את המבנה הארגוני של מערך הכבאות וכן להכין תכנית חדשה לפריסת תחנות הכיבוי, לחדש את ציוד הכבאות המיושן בתחנות הכיבוי.

ב־1998-1999 בעת ממשלת נתניהו הראשונה, הוחלט לאמץ את דו"ח ועדת גינוסר לבחינה ותכנון של מערך הכבאות. קודם לכן החליטה הממשלה כי משרד הפנים יגבש – בשיתוף צה"ל, משרד האוצר, ראשות הטבע והגנים וקק"ל – כללים מוסכמים להפעלת מערך הכיבוי מן האוויר.

ממשלת שרון ב־2002-2003 ביטלה את ההסדר עם משרד הביטחון להפעלת מסוקי יסעור בכיבוי האווירי. הומלץ אז להעביר את מערך הכבאות וההצלה לאחריות המשרד לביטחון פנים, אך זו לא קודמה.

ב־ 2008 בממשלת אולמרט, הוחלט על ביצוע רפורמה מקיפה בשירותי הכבאות וההצלה. על שר הפנים והאוצר הוטל לאשר את המבנה החדש ולהעביר תקציב של 400 מיליון שקלים למימון פעולות הרשות.

בממשלת נתניהו הנוכחית הוחלט להשלים עד סוף 2012 את תהליך הקמת הרשות הארצית לכבאות. כמו כן, הוחלט להעביר תקציב של 100 מיליון שקלים להשלמת חוסרים מהותיים בציוד ובכוח אדם במערך הכבאות – משרד האוצר תיקצב 40 מיליון, משרד הפנים 30 מיליון, והרשויות המקומיות 30 מיליון.

השבוע אירעה שריפה וברוך ד' ללא נפגעים. אם חלילה היה מתרחש אסון, הכל היה צף ועולה מחדש.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

וילה בג'ונגל – אהוד ברק – השר שמקבל מהתקשורת הכללית את התגובות הקשות ביותר, על כל מהלך שהוא עושה ועל כל התבטאות שהוא מוציא מפיו, זכה השבוע דווקא לביקורת חיובית. היה זה לאחר בחירתו של מוחמד מורסי לנשיא מצרים. לפתע הפכה האמירה המוכרת של ברק: "מדינת ישראל היא וילה בג'ונגל האזורי" למשמעותית. הנה מה שקורה מסביב: המשטר הסורי טובח בבני עמו, ילדים נשים וטף. החיזבאללה מטיל אימה בלבנון. בירדן שולט שבט האשמי קטן על המוני פלשתינים בכח הזרוע, החמאס מפעיל טרור מעזה, ועכשיו גם מצרים הופכת למוסלמית עם כל ההשלכות שבכך. אין מנוס מלהצדיק את דברי ברק: וילה בתוך ג'ונגל. וכאשר ברק מדבר על וילות, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר...

•

נפנוף בחינם – הנשיא פוטין סיים את ביקורו בארץ וסיפר כי התרגש במיוחד מקבלת הפנים של אזרחים מנתניה, שנופפו לו לשלום. היו אלה נתנייתים שגייסה העירייה כדי שיעמדו בצידי הדרך וינופפו לעברו בהתלהבות. אחד הפעילים היהודים ברוסיה, שהגיע עם המשלחת של פוטין (ארבעה מטוסים – 300 אנשים), סיפר ספק בצחוק ספק ברצינות, כי אם רוצים במוסקבה לארגן כזו הצגה של מנופפי ידיים, צריך הממשל לשלם לאזרחים רובלים רבים... בנתניה זה היה חינם.

•

צריכים לחיות – הנושאים המרכזיים שעלו על שולחן השיחות בין הנשיא הרוסי פוטין לצמרת המדינית, היו העניין האיראני והסוגיה הסורית. בעניין האיראני אין כל חדש. פוטין נגד המשך פרויקט הגרעין, אבל נגד סנקציות ונגד תקיפה. בעניין הסורי, טען פוטין כי הוא לא מצדד בעד אסאד, אלא בעד האזרחים הסורים. המארחים הישראלים דיברו עימו על חששם מזליגת נשק רוסי ונשק כימי מידי השלטון הסורי לגורמי טרור. באויר עמדה השאלה, מדוע רוסיה מכרה נשק לסורים. פוטין התחמק מהעניין, והיה מי שנזכר בהקשר זה בסיפור מעניין. היה זה רומן יגל, נשיא ארגון נכי המלחמה בנאצים, שהוזמן גם הוא לקבלת הפנים בבית נשיא המדינה. יגל סיפר כי בעת שנפגש בעבר עם פוטין בקרמלין, שאל אותו, מדוע רוסיה מוכרת רקטות לסוריה. פוטין השיב לו: "מה לעשות. הרוסים צריכים לחיות ממשהו".

•

יחידים במליאה – רבות דובר על הדיונים בכנסת המתקיימים פעמים רבות מול מליאה ריקה כמעט לחלוטין. הדבר מוציא שם רע לחברי הכנסת, בפרט כאשר מגיעים אורחים לבקר במקום, ורואים מבעד ליציע כיצד הח"כים מזלזלים בישיבות המליאה ומגלים בה נוכחות דלה. השבוע הגיע לכנסת לנאום, השר אריאל אטיאס מש"ס. האולם היה ריק מיושביו. רק ח"כ דוד אזולאי – גם הוא מש"ס, שהה במקום. אטיאס הביט אנה ואנה, חיפש אנשים, ולא מצא. לבסוף החליט ללכת "על בטוח" וניסה לעודד את עצמו במשפט הבא: "ח"כ אזולאי. אתה יחיד כאן באולם, ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים".. עד שהשניים החליטו מה בדיוק הם רוצים לעשות, נכנסו עוד ח"כים, ותוכניתם (לכבוש את המקום?) ירדה לטימיון.

•

הנעדרים והנהדרים – לפני שבועיים דווח כאן על רשימת הנעדרים (ולא הנהדרים) של הכנסת, עליהם הוטל קנס בגין היעדרות רבה מידי מדיוני המליאה והוועדות. מי שהחליטה על הקנס היתה ועדת האתיקה של הכנסת. בין הנעדרים הרבים היו השרים ליברמן ומופז וכן ח"כים נוספים. השבוע דווח על הח"כים המצטיינים, אלו שתמיד מגיעים ולא מפסידים שום דיון, כאלו שהיו בכל 61 ישיבות הכנסת במושב האחרון. מדובר בסל הכל בחמישה ח"כים. הראשון שבהם מוכר לכולם כחרוץ ביותר – ח"כ הרב אורי מקלב מיהדות התורה. ארבעת האחרים: ניסים זאב ואברהם מיכאלי מש"ס, זבולון אורלב מהבית היהודי ומיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי.

•

מי סופר – עוד לפני שהוכרז השבוע מי יהיה נשיא מצרים, התבטא ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, בנושא, וכפי שהוא עושה לאחרונה, גם ההתבטאות הזו עוררה סערה. דגן דיבר על חוסר הדמוקרטיה במדינות השכנות, ואמר כי "במצרים, לא חשוב מי מצביע, אלא מי סופר את הקולות"... המצרים לא אהבו את ההתבטאות הזו, ואם בעבר הפכו את שר החוץ ליברמן, לאישיות בלתי רצויה במצרים, דגן עומד "לזכות" במעמד דומה.