איי איי, נו אלוהים, תעשה כבר שלא יכאב, רק שלא יכאב, פליז, נמאס לי מהכאב הזה, לא רוצה, אני צעירה, כל החיים לפני, נו רבאק! שהפעם זה יצליח הלוואי הלוואי..
בשוכבי על מיטת בית החולים הנהדרת לפני כשלוש שנים זה מה שאמרתי לעצמי. נמאס לי שכואב, נמאס לי שאני לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך, התסכול היה כל כך גדול שכל האנרגיות שלי הלכו לרחמים עצמיים ובקשה מאלוהים או ממישהו אחר שם למעלה שיראה אותי ויעזור לי, אולי שישלח סימן, כל דבר שיעזור להפיג את הכאב הבלתי נסבל הזה.נמאס לי לקבל עזרה, יותר נכון- נמאס לי לבקש עזרה, רציתי להרגיש טוב, רציתי להיות בת 27 חופשייה ומאושרת..סבלתי באותה תקופה מכאבים נוראיים לאחר פריצת דיסק, שכללו צעקות, בכי, אי יכולת לשבת בשרותים, אי יכולת ללכת, הקרנות לרגל ימין , קיבלתי זריקות וולטרן,זריקות אפידורל בלוק, משככי כאבים חזקים, שכבתי במיטה עם בקבוק חם (לפחות הספקתי לגמוע כמה ספרים טובים ולעשות מדיטציה), ניסיתי לטפל בבעיה ב: פילאטיס, פלדנקרייז, אוסטאופתיה, כירופרקטיקה, אלכסנדר, פיזיותרפיה, דיקור, ועוד...אבל מה,היום אני מבינה שבגלל הפחד המטורף מהכאב, כל מה שניסיתי לא עזר כי הוא שיתק אותי כל פעם מחדש ואחרי פעם פעמיים של התנסות בתחום מסויים נזרקתי למיטה לשבוע, וויתרתי. לא יכלתי להתמודד עם זה באותה תקופה. רק רציתי שלא יכאב. וזהו. שהכל יחזור להיות כמו קודם. אבל בתוך תוכי ידעתי, ששום דבר לא יחזור להיות כמו קודם.
לקחתי איתי לבית החולים ספר שליווה אותי בשם "אהבה, רפואה וניסים" של ברני סיגל, הספר מדבר על ריפוי עצמי, איך אנחנו יכולים לרפא את עצמנו, ואיך חולים סופניים יכולים להוציא את הטוב ביותר מהזמן שנותר להם, וכמה הגוף והנפש אחד הם. במיטה לידי שכבה אישה מבוגרת בשם דבורה לפני ניתוח שנאנקה מכאבים. ביקשתי מבן זוגי היקר שיקריא לי קטעים מהספר, והאישה לידי גם הקשיבה. לאחר שחזרתי מהניתוח שלי נשארתי יותר זמן בבית החולים בגלל תגובה לא טובה להרדמה (הקאות בלתי פוסקות) והאישה נכנסה לניתוח. כשהתכוננתי לצאת מבית החולים, כתבתי לה הקדשה על הספר, הרגשתי צורך להעביר אותו הלאה אליה, כי אצלי הכל כבר נמצא בראש, ותמיד יש מישהו שזקוק לספר הזה. היא התקשרה אלי לאחר מכן להודות לי, דיברנו על כך שבטח עוד נפגש והיא תזמין אותי אליהם ואני אזמין אותה אלינו. דווקא מתוך המקום המשותף של הכאב והסבל, נוצר קשר ביני ובין אישה בת יותר כפול מגילי, ואהבתי אותה מאד באותם רגעים. מאז לא נפגשנו, הלוואי שיום אחד נפגש. תודה דבורה, שנתת לי הזדמנות לתת לך משהו, ולעצמי.
היום אני מבינה שהכאב היה בלתי נמנע, והוא בא לומר לי משהו. היום גם כואב לי אבל פחות, אני לומדת להכיר את הגוף שלי, את הנפש שלי, להתקרב, לאהוב, לחבק ולקבל את מי שאני באמת. ללמוד לבקש עזרה, אחד הדברים הכי קשים לי, ללמוד סבלנות, לכל דבר יש זמן ומקום, ללמוד להכיל את הכאב הפנימי, את הכאב הנפשי, ללמוד לאהוב. דרך פריצת הדיסק ודרך חוויות נוספות שעברתי, התגבשה לי התובנה שאני רוצה לטפל, רוצה לעזור, להכיל, להקשיב. לעזור לגוף ולנפש לרפא את עצמם. הפסקתי לבקש שיפסיק לכאוב, כי פריצת הדיסק, כמו כאבים אחרים, ימשיכו להיות מנת חלקי. השאלה מה אני עושה איתם עכשיו. שחררתי, הרפיתי,הפסקתי לבכות על מה שהיה, ולצפות בפליאה למה שקורה כרגע ולמה שעוד יהיה. והיום אני מטפלת, מבחינתי הכל אפשרי, ובכל אחד יש את היכולת להתקרב לעצמו, להגשים את עצמו ואת המהות שלו, כפי שאיתה נולד. ואני לומדת. אני תלמידה כל חיי, והעבודה נמשכת, וזה לא נהיה קל יותר, וזה בסדר. אז עכשיו אני פה, אספר על מעלליי בעולם המוטרף והקסום הזה, על חוויות שאני עוברת בתור מטפלת, בתור מטופלת ובתור תלמידה. הרבה הרבה אהבה לכולם.
"כל תחושה מעיקה היא כמו צלצול השכמה של שעון רחום, האומר"נלכדת בחלום" |