אי- ודאות נוצרת כשאנו לא עסוקים בהווה, אלא בעתיד.

מכיוון שאף אחד לא באמת יודע מה יקרה בעתיד, אנו ממלאים אותו בספקולציות. לעומת זאת, כשאנחנו עסוקים בהווה, במה שמתרחש כרגע, אנחנו חיים בוודאות: אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים כרגע, ומה אנו חווים. וככל שנהיה יותר בהירים נצליח יותר לדאוג שהמחר ייראה כמו שאנו רוצים.
לינוי בתחילת שנות הארבעים הגיעה לאימון אישי כדי לדעת על עצמה יותר ועל הסיבות שגורמות לה להרגיש חוסר שביעות רצון מחייה, היא ספרה שלאחרונה היא נמצאת בחרדה כללית שהיא לא מבינה.

 בעבודה היא נמצאת כעשרים שנה , הזוגיות יציבה,  ושני ילדיה הבוגרים הם מקור גאותה ולמרות זאת היא מוטרדת ולא שקטה."אני כל הזמן דואגת ,לבריאות,לילדים.." ובהתרגשות הוסיפה

 "אפילו בחופשה חשבתי על העבודה ,איך הילדים  יסתדרו בלעדי... לא הצלחתי להשתחרר ולהנות".

לינוי פיתחה דאגה שאפשרה לה שליטה ועזרה לה ולהימנע מתחושת אי ודאות מטרידה.

את העבודה שלא אהבה, היא לא העזה לעזוב, והעדיפה להישאר במסגרת שמזמן לא הייתה טובה לה כדי לא להתמודד עם הבלתי מוכר ,אך בהדרגה הכירה בפחד משינויים את הדאגה שפיתחה, וזה חדר להכרתה.

המודעות אפשרה לה להתחבר אל עצמה וליכולותיה וחשפה  את החזקות להן הייתה זקוקה כדי להתגבר על הפחדים  על מנת לשנות את הרגליה ,היא הבינה שאין ברירה ועליה לסמוך,לאסוף את כל הכוחות, הידע ולהקשיב לליבה.

היא החליטה לשנות מקצוע והתפטרה מעבודתה .ופנתה לתחום ההוראה שהיה קרוב לליבה.המעבר למקצוע החדש וה"לא מוכר" גרם לה להתרגשות ולשמחה, הוודאות חזרה לחייה.