כשהגננת שולחת ילד לחשוב על מה שהוא עשה בפינה, הוא יושב שם פגוע וכועס, והדבר האחרון שהוא עושה זה לחשוב על מה שהוא עשה.

גם כשהיא לוקחת אותו לצד לשיחה ארוכה, בה היא מסבירה לו (בפעם המיליון) ונוזפת בו ומשקיעה בו שפע אנרגיות ותשומת לב - זה הופך את ההתנהגות למאוד משתלמת - כי מתייחסים אליי, הצלחתי להיות במרכז תשומת הלב.

אז מה כן עושים?

הפתרון הוא דווקא למנוע מהילד את הרווח הפסיכולוגי:

א. לעשות הפרדה בין העושה למעשה - בכך שנדבר על הפעולה ולא נדביק לילד תווית. כששמים על הילד כותרת הוא כולו הופך להיות הדבר הזה.

ב. נסביר לילד פעם אחת, בלי כעס ובקצרה "אני יודעת שאתה ילד חכם ושאתה יודע שאסור (לנשוך / להרביץ / לצבוט / לדחוף...) אז ברגע שאתה פוגע ומכאיב לאחרים אני מרחיקה אותך / מפרידה ביניכם כדי לשמור על הילד שפגעת בו". ואז לנחם ולתת המון תשומת לב לילד שהיה הקרבן ולא לתת שום תשומת לב נוספת לפוגע.

ג. אחרי שהסברנו את זה פעם אחת, אנחנו פשוט עושים. בלי נאומים, הטפות מוסר והסברים ארוכים.