תנו לי להבין משהו, נורמל הוא מושג יחסי ואני לרגע עוצרת ומנסה להגדיר- מהו הנורמל כיום? האם הנורמל מתגלם בקידום הליברליות? אותה ליברליות שבה אנו מתיימרים לחיות, קבלת הכול, מציאות בה הכול מותר ועלינו לקבל הכל בשלווה ובנועם שחס וחלילה לא נראה שביב של חולשה... חולשה???? אנחנו? כישראלים ששירתו בצבא?! אין דבר כזה! ואולי יש? הרי לכול אחד יש חולשה ואם אסור לגלותן בציבור לאן הן נעלמות? ייתכן שלתסכול בלתי מסופק? לצעקות? עצבים? הכול נורמלי, הרי אנו מקבלים הכול, הכול מקובל, הכול מותר ואנחנו כציבור ישראלי חזק הרי נעמוד בהכול. נעמוד במלחמה יומיומית, בטילים (פעם בצפון ופעם בדרום), מסתבר שכמה ששיטחנו קטן יש בו מקום להרבה טילים ליפול בין הכיסאות, כך שהמלחמה יכולה להימשך ולהימשך כטלנובלה סוג ז' ואנחנו נעקוב אחריה באדיקות ממרחק (ריגשי ופסיכולוגי כמובן..), ניהיה הכי מעודכנים כמכורים ופטריוטים אמיתיים, העיקר שנצביע לממשלה ונודה לה שתספק לנו עוד עונה... ייתכן שכולנו פשוט מכורים לטלנובלה הזו, לתחושת ההישרדות כפי שהורינו והוריהם חיו ולימדו אותנו לחיות? נראה לי שהגיע הזמן לחשוף את פנינו- אנו לא יודעים אחרת. רובנו, מקורותינו בעמים שבאו מרמת חיים הישרדותית, עמים שתחושת הקיפוח מובנת מאליה כצורת חשיבה, לכן מחשבותינו מורות לנו להודות על כך שבכלל יש לנו מקום, שטח להתיישב בו (גם אם השטח רק מושכר ולא באמת בבעלותנו).אז שוב נודה, נגיד תודה כי תמיד יכול להיות גרוע יותר... חשיבה של מקופחים הינה סממן שלנו, פחד הוא הדבר שמוביל אותנו יום-יום ועל-כן אל לנו להיתלונן על כלום, גם אם כמה יתלוננו תמיד יש את קלף ההפחדה והעידוד לשתיקה ולתמיכה אינסופית של ציבור מאוחד. אז מה אם ביומיום רובנו כבר לא יכולים להכיל את כל פרקי הטלנובלה, אז מה אם בנתיים ממשיכים לחיות במצב חירום כמעט יום ביומו וההשלכות הנפשיות והפיזיות של מצב זה אסורות לדיבור? לכן אין להתפלא שבכל הבלאגן הגדול ניתנת האפשרות לתוהו ובוהו פנימי להתחולל (צריך פורקן איפושהוא לא?) הרי אי אפשר לטפל בהכול... והפיתרון שניתן לבנתיים- הסתמכות על ציבור חזק, ציבור לויאלי ללא חת, יחיד מסוגו בעולם שמקבל הכול, מבין הכול ושגם שטועים בעבורו ממשיך לתמוך ויעמוד בכל מצב כי קשה יש רק בלחם וגם אותו אנחנו אוכלים!
|