השמש קופחת במלוא עוזה, ואני מזיע יותר מהגמל מתחתיי. 47 מעלות בצל,אבל אין צל.מסביב דיונות צהבהבות של מדבר שלא נגמר. משב רוח שרבי עז מעיף גרגרי חול שחורכים את פניי. 4 ימים תמימים ,ואני לא רואה את הסוף. ארור אותו חסן שהבטיח לי ש"מכסימום תוך 6 שעות" נגיע אל הקבר הפרעוני העתיק ונזכה לתהילת עולם ולעושר דמיוני.איך,איך ההיגיון האנגלי הקריר והיציב שלי הובס בקלות כזאת בידי הדמיון המזרח תיכוני? הדעת לא סובלת את זה!

"אדון,אנחנו תיכף להגיע",אומר לי מורה הדרך באנגלית רצוצה,אבל אני כבר לא מאמין לו.את זה הוא אומר לי כל יום.אני צמא.שעות אני צמא ואין לי כוח להושיט את היד למימיה מאחור.שפתיי יבשות ומבוקעות, והשמש צוחקת לי בפרצוף.בטח גם לינדה, שם, בלונדון. עיניה מתיזות גצים ירקרקים לכל עבר,וצחוקה מבעבע כמו מזרקה. "קבר פרעוני עתיק...", לגלגה עליי כשיצאתי. "ואני דודנית של המלכה אליזבת....".

היא לא יכלה לדעת, כמובן,שתמיד חונכתי בהיגיון הברזל של משפחתי, שהכלה שלי חייבת להיות בת אצולה, רצוי דודנית של המלכה אליזבת...מה שלינדה ממש,אבל ממש,לא הייתה...בחנות העתיקות שבה הכרנו, כשחיפשתי חרפושית זהב ליום ההולדת של אמי , הצליחה לינדה הערמומית למכור לי כמעט כל גרוטאה עתיקה שהייתה בחנות,חוץ מהחרפושית שחיפשתי. "זה כד מיוחד במינו",לחשה לי, כשגופה המלא והשופע מתקרב אלי בצורה מסוכנת. "בקרקעית שלו חרוטה מפה המובילה לקבר פרעוני עתיק מלא אוצרות...".

באמת? שאלתי בהתרגשות. "מה אתה, פסיכי?",ענתה לי בסגנונה הבוטה. "מי ימכור  כד כזה? אתה חי בסרט? אני רק מנסה להצחיק אותך, אבל כנראה יותר קל להצחיק מומיה...". די התפלאתי איך מוכרת בחנות עתיקות מביעה זלזול כזה במה שהיא אמורה למכור במלוא הכבוד והרצינות,אך לא התאפקתי וקניתי את הכד. על הקרקעית שלו לא היה חרוט כלום חוץ מ "MADE IN CHINA " ,אבל הרעיון כבר הכה שורשים במוחי, מוח של כלכלן שאף פעם לא יצא לאף הרפתקה חוץ מטבלאות נתונים על גבי הצג שבמשרדי, בחברה היוקרתית "סיימון את סיימון בע"מ, החל משנת 1720".אני אצא להרפתקה במדבר, החלטתי, ואגלה קבר פרעוני עתיק, או שלא קוראים לי סיימון...

בדיוק הגיע זמן החופשה השנתית שלי, שבועיים שאני נוהג לבלות בדרך כלל באיי פיג'י או במקום אקזוטי אחר, כשאני שרוע על גבי בשמש שאף פעם לא תהיה בלונדון, שמש שורפת,שמש שנכווים ממנה, בדיוק כמו מאהבה. שכן למרות שאני כבר בן 36, עדיין לא ויתרתי על חלומי להתחתן מאהבה, תוך התמסרות רומנטית מוחלטת לרעיונותיה של ג'יין אוסטין, ה"אימא" של כל הרעיונות הרומנטיים האפשריים. אני יודע שאני מאוד מתאים להיות דמות מאחד הספרים שלה.מר דארסי, למשל. אף אחד לא יכול היה לדעת שמאחורי החזות האדישה שלו, מסתתר לב רך ועורג לאהבה. אני הוא דארסי. מחפש כלה ראויה למשפחתי,אך בלבי לא מוכן לוותר על התאהבות סוחפת באישה אמיתית, פראית וסוערת,לא בת אצולה, טוב,גם לא ענייה מרודה,אסתפק במעמד בינוני, מעמד שהתרבה בחברה האנגלית כמו זבובים ביום חמסין...

אני מצליף אחוז טירוף זעם בזבובים הארורים שמכל הפנים בשיירה בוחרים דווקא את פניי הלבנבנים,הבלתי מחמיאים בעליל, לארוחת הצהריים ושואג לכיוון מורה הדרך –"נו!איפה זה,לעזאזל?". עבדול לא מתרגש מקריאותיי הניחרות. עטוף כולו בעבאייה שחורה, הוא רוכב ללא נוע על הגמל שלפניי,בשלווה של מי שמוביל שיירת לימוזינות ברחוב דאונינג. ואז, כשאני כבר מתייאש לגמרי,מופיע מולנו אוהל!

ולידו עוד אחד.ועוד אחד.סך הכול שלושה אוהלים, ובמרכזם כמה עצי תמרים. אני מריח מים, וכמו חיה פצועה מאיץ בגמל שלי, שגם הוא מפסיק להיות עצלן ודוהר אל אותה באר .אני משליך את עצמי מהגמל ארצה, כורע ליד הבאר,רק כדי לגלות שהמים בתוכה נמצאים עמוק עמוק,ואי אפשר להגיע אליהם. "אדון,תרשה לי...", אני שומע קול נשי ענוג, ודמות עטופה כולה, מלבד חרכים צרים לעיניים, מניעה את הגלגלת שבראש הבאר, ומרימה כד מלא מים היישר לשפתיי. אני שותה בלגימות ארוכות, משתנקות, וכשאני מרים את ראשי, אני שוב שומע את אותו קול ענוג - "פטמה, אני פטמה", היא אומרת. "סיימון", אני מכה על חזי, כמו טרזן, והיא מצחקקת מתחת לרעלה. אני הולך אחריה כמו שיכור , ראשי סחרחר מהתרגשות, ולבי מתמסמס כמו מים. אני מאוהב! סוף סוף זה קורה לי! מר דארסי נפל ברשת...

רק שלמרבה הצער מדובר בנוודת, בת מדבר,משכילה בערך כמו הפיתה שהיא נותנת לי לאכול...ובכל זאת...כשעיניה הירקרקות מציצות בי מבעד לחרכי הרעלה,הלב שלי מרגיש ומתרגש...אני פשוט מתפוצץ מאהבה! וככה אני נופל ארצה , ממלמל – "אני מת, אני מת מאהבה!"

כשאני חוזר לחיים, זוג עיניים ירקרקות נעוצות בי וקול ענוג, אם גם לגלגני- משהו, שואל אותי שוב ושוב –"אתה בסדר? אתה בסדר?". אני חש רכות נעימה כשראשי נח בחיקה השופע של לינדה. אני מרגיש כוס נתחבת אל בין שפתיי הניחרות, ומים זורמים אל גרוני. "אין לי מושג למה,אבל בזמן שהסתכלת בקרקעית הכד,פתאום התעלפת...", מספרת לי לינדה. היא מנסה להרים את ראשי מחיקה,אבל אני פשוט לא יכול לזוז. ראשי עלי סחרחר, כמו שיכור, הלב שלי ממוסמס כמו מים. אני תופס את ידה של לינדה ושואל אותה בכל התקיפות שאני יכול –"עלמתי,התרצי לצאת אתי להרפתקה במדבר?". צחוקה המבעבע חורך את אוזניי . "פסיכי לגמרי...", היא מפטירה. "מכסימום אני מוכנה  שתזמין אותי לבירה בפאב ממול".

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)