לסילבי יש סרטן השד.

הגילוי היה בשלב מוקדם, תודה לאל.

מעולם היא לא אמרה "יש לי את המחלה", תמיד עמדה מול הגיהנום הזה ואמרה "יש לי סרטן".

אחת הבדיחות שסילבי אוהבת לספר, למי שרק מוכן לשמוע זו שהפציינט חוזר לרופאו ושואל אותו : "דר', איזה דג אמרת שיש לי ?"

"לא דג", אומר הדר'

"סרטן" !

כזו היא סילבי.

עבורה אני המלווה הצמוד.

הולך איתה לכל בדיקה, לכל טיפול, לכל מקום בו היא צריכה אותי לצידה.

ולא שחסרים לה חברים או משפחה. דווקא כאלו יש רבים.

במקרה של סילבי, היא לא אוהבת להטריח.

לא את הבת שלה שגרה בראשון לציון, לא את בן הזוג שלה (עו"ד עסוק), לא את חבריה הקרובים...אף אחד.

לי היא משלמת ולכן זו לא טירחה, כך לפחות היא העדיפה לראות את זה.

סילבי היא האישה הכי לא מסכנה שהכרתי.

תמיד נמרצת, ילדותית, קופצנית.

היא ספרה לי שככה היא היתה גם לפני שגילו לה את הסרטן.

היא בעשור השישי לחייה ולא מסתירה זאת לרגע.

נשים רבות מסתירות את גילן האמיתי, מחביאות עדויות שמסגירות אותו.

ניתוח פה, קמט שם, הרמה קטנה, שאיבה גדולה, הם לא מנת חלקה של סילבי.

עולמה שונה..היא סופגת את הגיל הכרונולוגי בחן ומניחה למראה הטבעי שלה להוביל אותה בשבילי חייה.

סילבי אוהבת לספר לי על חייה בדיוק כמו שאני אוהב לשמוע אותה מספרת לי עליהם.

הצעתי לכתוב עבורה את כל מה שהיא מספרת אבל היא לא רוצה.

"זה עוד לא הזמן" היא אומרת.

היא חיה את העבר שלה די בדומה לחייה בהווה...כמעט ואין אצלה זמנים.

עבר, הווה ועתיד על מקשה אחת....כאילו הכל קורה כאן עכשיו.

בכל פעם שהיא נזכרת במשהו אחר בחייה, אני רואה בה להט.

זה גם יכול להיות סיפור עצוב על כלב שמת בילדותה או על משפחתה קשת היום...

סילבי מערימה עלי את כל הכביסה המלוכלכת.

את משפחה בכלל ואת בן זוגה בפרט אני מכיר רק מהסיפורים שלה.

"פעם הוא היה גבר" היא אומרת בחצי חיוך.

שאלתי אם רק בכך נמדדת גבריותו ? 

"מה פתאום" היא משיבה...."אם רק הייתי יכולה להשתמש בו עוד קצת" היא צוחקת.

"הוא עובד"..כל היום עובד".

אבל היא יכולה להבין אותו..."הוא אוהב לעבוד" היא מצהירה, אולי גם מתנצלת במבוכה.

מחד, אין להם הרבה זמן איכות ביחד ומאידך היא מוצאת שהיא דיי נהנית מכך.

יש לה זמן, יש לה כסף ויש לה חופש פעולה לעשות ככל העולה על רוחה.

אז אמנם הזוגיות כבר לא כמו שהייתה פעם ומצד שני היא לא ישנה לבד בלילה.

היא אוהבת להרגיש מוגנת, בטוחה.

מי לא בעצם ?

שמחת החיים של סילבי סוחפת אותי. תענוג גדול לראות אישה כ"כ חיה בגוף חולה.

בשבילה זו רק עוד מהמורה, עוד מכשול קטן...הסרטן הזה לא מדאיג אותה בכלל (אני מאמין לה)

היא פשוט לא אוהבת ללכת לבד ל"מקום של החולים" כהגדרתה.

למה "בית חולים" ? היא שואלת...למה לנקוף אצבע מאשימה ולהצביע עליהם כאילו הם חולי צרעת שיש להיזהר מהם ?

למה לא "בית מבריאים" ?

תכלס, היא צודקת.

סילבי שלי...שתזכי לעוד הרבה שנים של אושר.