ברמזור נעמדה מכונית חדשה כחלחלה של חברה קדישא . החלונות בצדדים היו אטומים .הדלת הצדדית נפתחה ומתוך החלל השחור של הרכב קפץ ילד קטן ,קל רגליים עם פאות מסולסלות, ובלי להסס נעלם בתוך זרם החיים החרדי . בימים שהאם כרעה ללדת המשיכו המתים למות והילד נאלץ ללוות את אביו אל טקסי הקבורה השגרתיים שתחילתם בצעקות מרות וסופם גרוד מתכתי של מעדרים בסלע.תמה דרכם של כלי העבודה הוותיקים בעולם הזה .הילד שאל -מתי נלך ואביו אמר- בלי עין הרע ,רק שזה לא יגמר.באוויר חגגו הציפורים בלי סיבה מיוחדת..
כשהשמש נולדת ורק קצה ראשה הקרח מתבלט נשמעים צחוק וצעקה של אנשים עם מדים ירוקים ומגפי גומי . עגלות האשפה נגררות מביתם הקט והכיסוי שלהן מופשל בגסות. המפלצת הירוקה צפצפה בתאווה.בית הבליעה משורשר וממונף גיהק יאללה וקדימה. הנהג מלמל את תפילת השחר.עוד מנה חמה שטרחו עליה ירדה לטמיון . באזור הזיכרון לטווח קצר התנדנדה קליפת אבטיח יבשה ולידה שקית שקופה שחתך קטן בה הגיר מיץ צהוב .הפועל עם כיפה שחורה לראשו חיפש במגרש החנייה באיזור היוקרתי של הזיכרונות הקדומים. הוא בחל בכורסה חצי קרחת שראתה יותר מדי טלוויזיה והרים לרגע מנורה קטנה עם אהיל כתום.בין קרעי הבד שלה נראו צפרניים אכולות.הוא גחן ,אחז בכפה שלא תיפול והניף מערוך פצוע .הוא גלגל אותו בכף ידו,וחשב על חום ."יש פה חתול קטן " ,צעק הפועל הערבי "מה לעשות איתו"? הנהג הביט במראה ." תחליט אתה" אמר לו וסגר את הסידור.
אפשר להגדיר אותי "אני ההולך".אני הולך כל הזמן ופעם ביום לזמן מוגבל אני רק הולך.שום דבר אחר .כל מה הוא שיגרתי אני לא רואה.העין קולטת והמוח מסננן .לא חשוב.חבל על הזמן.הבוקר עברתי ליד תחנת אוטובוס וראיתי בחור או גבר יושב על קצה הספסל,חבוש כובע מצחייה ,מרכיב משקפיים.הוא הרים יד ונפנף לי לשלום .עיניו כבו ונדלקו חליפות.כשנצלבנו -פניו נהרו כדף לבן שלא הוכתם . איש שלא מכיר אותי אומר לי שלום.למה?עברתי ולא הגבתי.דקה אחר כך קלטתי.אני המפגר.
"תשמע עכשיו" אמר לי משה וסובב את הכפתור של עצמת הקול ברכבו.מיתרי הגיטרה החשמלית צבטו את אצבעותיו של הסולן.יללה ארוכה מיער או מגורד שחקים נשמעה והעוותה את פניו של משה.עיניו נעצמו לרגע,הכאב הלך והצטמצם עד נקודה סינגולרית של עונג . "אם אתה רוצה לדעת למה אני חי " ,אמר משה והצביע על הרדיו ," אז בגלל זה.ילד בזמן של להקת סגול כהה". הפניתי מבט לחוץ.מימיני ראיתי איש זקן,בא בימים,מהלך בקושי במדרכה,הנמצאת בין כביש לגן.הוא העביר את אצבעותיו כפורט על סורגי הברזל השחורים הניצבים בגדר ואשר עם לובן האוויר ביניהם נראו כפסנתר. "הוא תומך את עצמו או משחק ?" שאלתי את משה.הוא היה בעולם שאין בו מילים.
|