פרס נובל בספרות לאליס מונרו*

(הסיפור "פרוזה" מתוך "יותר מדי אושר" בתרגום דנה אלעזר, הוצאת  זמורה ביתן).

אליס מונרו הצעירה, אמצע שנות ה-60                                                                                      

 דומה שבשני העשורים האחרונים זכו בפרס נובל לספרות יותר נשים מאי פעם. כמו כן נרשמת עלייה מתמדת בזכיית נשים בפרסים היוקרתיים ביותר לספרות: הבוקר הבריטי, ה-national Book award האמריקאי, והגונקור הצרפתי. מ-1991 זכו בפרס נובל לספרות שש נשים-שליש ממספר הזוכים: נאדין גורדימר, טוני מוריסון, ויסלבה שימבורסקה, אלפרידה ילינק, דוריס לסינג והרטה מילר.

בשנים האחרונות מוזכרות שתי סופרות, במקרה שתיהן קנדיות, כמועמדות לנובל ספרותי: מרגרט אטווד, נובליסטית ותיקה  ומוערכת שזכתה באינספור פרסים ספרותיים על ספריה הבולטים: "עין החתול", "יומנה של שפחה", "האישה האכילה" ו"אל פני המים", ואליס מונרו, סופרת שהיתה מוכרת פחות לקורא הישראלי ושמה פרץ לתודעה הציבורית רק בשנים האחרונות, עם תרגום ספריה לעברית.

מונרו ילידת אונטריו, קנדה, היא היום בת 80. כתיבתה היא בעיקר סיפורים קצרים ונובלות. שנות הכתיבה שלה שמתפרשות על  חמישה עשורים, הניבו רומן אחד בלבד: "חיי נערות ונשים". ואף על פי כן, בדומה לצ’כוב, לברנרד מלמוד, ולפלאנרי אוקונור (שלא זכו בפרס) היא ראויה על כתיבתה הכה ייחודית לנובל ספרותי . לקראת הפרס שיחולק כתמיד ב-10 לדצמבר, תתפרסם כתמיד רשימת חמשת המועמדים הסופיים כבר בקיץ הקרב ובא. יש תקדימים לזוכים שאינם נובליסטים. המחזאי הבריטי הרולד פינטר זכה ב-2005. המשוררים ויסלבה שימבורסקה ושימוס היני שזכו בשנות ה-90. גם סמואל בקט זכה על מכלול יצירתו שכוללת מחזות וסיפורים קצרים.

מונרו בצעירותה.

כתיבתה של מונרו מאופיינת בעוצמה נשית, בנקודת מבט ובאלמנטים של זהות ואפיון דמויות שרק אישה מסוגלת לה. הגיבורים ובעיקר הגיבורות שלה הן נשים שנחשפות כמו חוט חשמל נטול הארקה. רובן נשים בשלות, נשואות או גרושות שנוכחות של גבר בחייהן או ההיעדר שלה, תוקפים ומתנפלים עליהן בברוטאליות וללא רחם.

ג’ונתן פראנזן, הסופר האמריקאי המוערך והמצליח, כותב בהקדמה לספרה "הבריחה", שיר הלל לסגנונה הספרותי, שהיא לדעתו, הסופרת הגדולה ביותר בצפון אמריקה. "יותר מכל סופר אחר מאז צ’כוב, מונרו משיגה בכל אחד מסיפוריה שלמות כמו נונשלאנטית בהצגת מסכת חיים.מאז ומעולם היה לה כישרון גאוני לפיתוח רגעים של התגלות נשגבת, לקילוף אריזתם והגשתם לקורא. הרגעים שהיא דבקה בהם הם רגעים של מעשה דרמטי, הרה גורל, בלתי הפיך".

שניים מקבצי סיפוריה: "בריחה" ו"יותר מדי אושר" גרמו לבריטים להעניק לה את פרס הבוקר היוקרתי, בנימוק ש"כל סיפור קצר שלה מכיל כל כך הרבה עומק, תבונה ודיוק,שסופרים אחרים מביאים אחרי חיים שלמים של יצירה". גם האינדיפנדנט קרא לה "הצ’כוב של הסיפור הקצר".

.אני הצטמררתי לפני שנתיים מהקובץ "בריחה". היו בו 8 סיפורים עמוקים, מדויקים ומרגשים שבשלושה מהם מופיעה אותה גיבורה בשלבים שונים בחייה. כל הסיפורים היו על נשים שהטירוף של החיים המודרניים נוחת עליהם: הן נאלצות להתגבר על אובדן שפיות של בני משפחה, התרחקות ובוגדנות של הורים מצד אחד, וילדים מהצד האחר, אסונות מכל הסוגים וביניהם גם הנורא מכל. התאבדות ומוות.

חשבתי שלא ניתן לשחזר רצף כה מעולה של סיפורים שוב. מיד אחרי "בריחה" קראתי את "חיי נערות ונשים"ואת "יותר מדי אושר" – הרומן היחיד של מונרו שנכתב בשלהי שנות ה-60 הוא ספר מעודן, מלא רוך ותמימות וכתוב בכנות וביד אמן. בדומה לסופרים הגדולים של העיירות הקטנות, שרווד אנדרסון או ג’ון צ’יבר, חוקרת מונרו את החיים בעיירת mid-west. העיירה האמריקאית מתחלפת אצלה בקנדית.

ברומן אוטוביוגרפי מתארת מונרו את החיים של האנשים הקטנים: האב השמרן והאם הליברלית שתומכת בה לצאת מן העיירה, שדרן רדיו שכוח אל, החברות הטובות שנושרות מבית הספר העיוני בגיל 17, לומדות כתבנות ומבקשות למצוא את בחיר ליבן וגם  בחור בן גילה, האלטר אגו שלה, שאף הוא נועד לגדולות. הגיבורה קרובה לכולם ומביטה בהםבגובה העיניים ואם המון אמפטיה ואהבה כנה.

שני הניסיונות המיניים היחידים שלה הם עם הנער המבריק שעומד ללמוד באוניברסיטה אחרת רחוקה מזו שהיא תלמד, ועם שדרן הרדיו המבוגר. לכאורה veteran נעים הליכות וטוב לב שיום אחד לוקח אותה לקצה העיירה ומאונן ליד פניה הפעורות לרווחה, משתאות ונטולות פחד. בגיל כה צעיר מונרו מבינה את גודל תסכולו של אדם ואת עוצמת הטירוף המיני שמחייבת אותו לנטוש בו ביום את העיירה הקטנה והמלחששת.

.

גם בספר "יותר מדי אושר" הממה אותי מונרו שוב ושוב, כאשר אני בולע בשקיקה את סיפוריה. תוהה באופן עקבי האם לעצור להרהר ולחיות את הסיפור שכתבה או לעבור לפנינה הסיפורית באה בידיעה שעוצמתה תשכיח את זו שכעת נסתיימה. למונרו יש מיומנות סיפורית מופלאה אבל מה שתופס ולופת את הקורא הוא מבטה המפוכח על אנשים שאינם מסוגלים להסביר את השגיאות האיומות אך הנוגעות ללב שעשו בחייהם. מונרו בוחרת להתרכז בגיבורות שהן בדרך כלל הקורבנות ומפנה אליהן את הזרקור. מעמסת חייהן תחתן הן כורעות, הן השגיאות הנוראות של אותם בני משפחה קרובים. בדיוק על הפער הזה שבין התוקף לקורבן, ואי-ההבנה הנוראה שמשתררת ביניהם שכה קשה לכתוב עליה.

מונרו כותבת כל כך טוב שזה כואב. מונרו דוקרת עמוק בפנים כל קורא שמתאווה בעצמו לחיות במלאות ובעוצמה את חייו ולא לעבור לידם.הדייקנות עד פרטי פרטים בדמויות, באווירה, באכזבה וההשלמה בעולם המרתק של מונרו לובש כל פעם צורה אחרת. לפעמים זה זיכרון ילדות, לפעמים אשמה גדולה, לעתים מישהי שהיתה כמו אחות תאומה, אב חורג שנעלם, ולפעמים זה באמת פריט דומם: בקבוק משקה, שמלה ואפילו קובץ סיפורים שמערער את עולמה של הגיבורה המונרואית. זוהי גיבורה שנעה תמיד בין שליטה וקבלה של החיים בשוויון נפש לבין השתאות ממעשיהם הלא מובנים של אנשים אהובים וקרובים. גיבורה שנעה בין דחייה וייאוש לבין מחשבה מאד אנושית: אלוהים, אנשים אלו חולים, איך אוכל לעזור להם?

באותו סיפור ‘פרוזה’ מראשית המאמר, הגיבורה ג’ויס היא אישה באמצע שנות ה-60 שנזכרת בחייה כאישה נשואה צעירה וחשוכת ילדים. בעלה ניהל נגרייה ושכר דרך סיוע עירוני שוליית נגרים שתעזור לו. האישה המוזרה שמתוארת ככבדת איברים ורפת שכל, מלאה במכנסים רחבים וחולצת פלנל, מגיעה עם בתה היחידה ועד מהרה היא נשארת יותר ויותר. "אנחנו נעבור את זה ביחד" אומרת ג’ויס המצודדת, בשמלתה היפה ומותניה הצרות לבעלה. "חשבתי על זה", הבעל אומר לה בחיבה, "אולי היא כבר באמת כבר עשתה לי את זה". ופתאום היא מתעוררת בדירה במרכז העיר, איך היא הגיעה לשם. אולי בכלל חלמה? בעלה נשאר בבית הכפרי שלהם עם האישה המוזרה ועם בתה. לקונצרט הסיום של הבת המנגנת כינור ראשון ג’ויס מגיעה, אך הבעל וחברתו –אם הילדה, איכשהו לא מגיעים.

אחרי 30 שנים במסיבה היא פוגשת את כריסטי, סופרת צעירה הנשואה לאחד מבניה הבוגרים של בעלה השני. מתברר שכריסטי הגיעה כדי לקדם את ספרה החדש. בערב היא קוראת על הקונצרט שהיה קודם לכן וזה סיפור לגמרי אחר ממה שהיא זוכרת. כעבור יומיים עומדת ג’ויס בתור הפרובינציאלי, מחכה מבוישת לחתימתה של הסופרת העירונית המגונדרת שמתעייפת מן החתימות המרובות. בידה של ג’ויס חבצלות שוקולד שהביאה לסופרת הצעירה למרות הפער הלא נעים בין הזיכרון שלה מהאירוע לבין ה’פרוזה’ של כריסטי. הגיבורה מבקשת להודות לה על  **kindertotenlieder כאשר כקנדית המילה הארוכה הזו נבלעת לה ונאמרת בקושי רב. היא גם אומרת לה שהיצירה יקרה לה מאד ומושיטה לסופרת הצעירה מתנה.

"אין ולו קמצוץ של זיהוי בפניה של הבחורה. היא אינה מכירה את ג’ויס, לא מלפני שנים ולא מלפני שבועיים במסיבה. אפילו קשה לדעת בוודאות מלאה שהיא מזהה את כותרת הספר שהיא עצמה כתבה. נדמה שאין לה שום קשר אליו. כאילו הוא פשוט משהו שהיא השילה מעליה והשאירה על הדשא. ואשר למציאות, היתה אשר היתה, שממנה  נבע הסיפור- כאן כבר היא ממש מתנהגת כאילו נפטרה ממנה מזמן". (שורות הסיום של "פרוזה")

*-פורסם לראשונה באתר במחשבה שנייה: http://2nd-ops.com/                  **שירי מות ילדים – יצירת ווקאלית של המלחין גוסטב מאהלר שנכתבה בעקבות מות בתו.