בגיל 25 , לפני 5 שנים , בני  אובחן כחולה סכיזופרניה. הוא הספיק לסיים בגרויות בפיזיקה ומתמיטיקה 5 יחידות בממוצע 100, לסיים  בהצטינות תואר ראשון  במדעי  המחשב, לשרת בצבא . לקראת סיום  השרות  הוא התנהל  באופן  מוזר, הלך  והתכנס  בעצמו  ולאחר כשנתיים של  הסתגרות ובדידות התפרצה המחלה. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי למשך שלושה  חודשים. קיבל  את  התרופות הנדרשות , שוחרר  לביתו ללא כל עזרה או הכוונה. קחי  אותו  הביתה הוא מאוזן. כך  נאמר  לי  ע"י מנהל  המחלקה. במשך  שלושת  החודשים  שבהם  בני  היה  מאושפז , קראתי כל  מה שאפשר  לקרוא על  הנושא. תרופות, פרוגנוזה,תהליך המחלה, שיקום וסל  שיקום, פסיכותרפיה, הלכתי לקבוצות  תמיכה. לאחר שלושה חודשים , לא  ידעתי  כלום  על  המחלה ועל  השתלשלות המחלה. כל המחקרים  ניבו  קטסטרופה. בני  החכם  המוכשר לא יגשים  את  החלומות  שלו . כך  חשבתי. אבל לבני  היו תוכניות  אחרות. הוא חזר בתשובה , וקיבל  המון  כוח מטעם  החיים החדש שקיבל, הכח  ללכת בדרך שהיתווה לו  האל גם ללא הבנתו  את  כוונותיו , נתן לו  כוח  אדיר  להמשיך . הוא נלחם  על  כל  טיפת  שפיות . למד תורה, למד מפוחית, למד  לנגן  על  גיטרה, הלך לחדר כושר, ספג  כל  ידע על החיים , על המחלה, על  תהליכי חיים, איך לדבר עם אנשים, איך  לחייך  למרות הרצון  למוות ולסיים  את  הסיוט  היה חזק מאוד. הוא עבר מאשפוז להוסטל, מהוסטל  לדיור מוגן, הוא הביע את  רצונו לחיים עם  משמעות, הקמת  משפחה, עבודה  במחשבים, זה הרצון  שלו , זאת  המטרה שלו . הוא הלך לטיפולים, נסע באוטובוס לעמיתים לשיחות, למד מפוחית, ניגן בגיטרה, הלך  לחדר כושר. כל  מילה שנאמרה שרמזה על  תהליכי  החלמה הוא היה שם . מניין  לקח  הילד  הזה תעצומות נפש כאלה ?  ואז היגיע כמעט במרחק נגיעה במטרה שלשמה נלחם ועמל ונאבק. תוכנית "מעברים "  ללימוד  מחשבים. הוא נאבק יום יום לקום  בבוקר , מאבק שנמשך שנים, הקימה , הכוח הדוחף למטה, החוסר  יכולת לקום , להתרומם , לצאת שוב למאבק היומי. הרצון לישון, לשכוח. הוא קם בחמש  וחצי, אפילו  אני לא מסוגלת  להתמיד כך , ואני  בריאה. הוא מגיע , לפעמים  באיחור של  חצי שעה, לרעננה לשיעור . לא  מוותר . סיים  בשלושה  שבועות  את  העבודה שאמורה להימשך  שלושה  חודשים . ואז  נתנו לו  להתנסות עם מדריך תכנות מחשבים. המדריך  שידע  שסיים  את התואר במדעי  המחשב  שאל  אותו  האם  אתה  רוצה להתחיל  מהתרגילים  הקשים . ובני  לתומו אמר שהוא סיים ללמוד  לפני 12 שנים, והוא לא השתמש  מאז  בידע הזה . התרגילים  נראו  לו  קשים  מידי. המדריך נתן לו  תרגילים  קלים יותר . הוא פתר אותם  מהר . לאחר ההתנסות  נקרא לשיחה אצל  הפסיכולוגית. היא דיווחה  לו  שהמדריך לא היה מרוצה כיוון  שאיחר בחצי  שעה , הוא  גם  דיווח לו  שאין לו  מוטיבציה. ולכן  שולחים אותו להתנסות גם  בטכנאות  מחשבים .

אין לו מוטיביצה. אין לו מוטיבציה . אין לו מוטיבציה . כך  הדהד  המשפט במוחו של  בני. אני  לא זוכר את  התרגילים  היותר מסובכים. הסביר לפסיכולוגית. אותה פגש  בפעם  הראשונה. גם  את  המדריך  פגש  בפעם  הראשונה . קשה  לי  מאוד  לקום  בבוקר. מסביר  לה בני. אני  נוסע מזה  חודשיים כל  בוקר  בשני אוטובוסים, משתדל  להגיע בזמן. לפעמים  אני לא מרגיש  טוב. האם  זה לא מוטיבציה.

בסרט  הרץ  בראשי אני  שומעת  את  הדלת הכבדה  נטרקת מאחורי. הכבוד , ההקשבה,  קבלת  הטעות, הערכה , הסתכלות  בגובה  העיניים, חוסר שיפוטיות, עידוד , לא  לקפוץ למסקנות  ולא  לתת  עצות  עד  שלמדת  את  הנושא, להבין  את  המטופל, גישה  חיובית  ובונה. לאן  זה נעלם  ?  מה קורה להם באדישות  ובחוסר  היכולת  לאמפטיה אצל אנשי  המקצוע  ?

תגובת  הכעס שלי  היתה  נוראית. הרצון להגיע לאנשים  האלה שמחקו  את  כל  העשייה הבלתי  תאומן  שבני  עשה , במועל  יד, בהבל  פה , היה  לי  רצון להכות , לשבור  לנתץ  את  האנשים  האלה . להשפיל אותם, לתת להם  את  ההרגשה של  אפסיות  הקיום  שלהם  לעומת  הילד  המופלא והגיבור  הזה. השטחה רגשית  מסבירים  לי כל  הזמן , חולי סכיזופרניה  יש להם  השטחה  רגשית.  אולי  התגובות  שלהם  , המימיקה  ,  אבל  בפנים  הם  גועשים  ורועשים , נהרות  של  אנרגיה , כעסים  על  העולם , מאבקי טבע אדירים  מחוללים בנשמותיהם  ובמוחם. הם  נורמלים  , אני  מנסה לצעוק  ולהסביר, הם  יותר  נורמלים  מרוב  האוכלוסיה , ולי  אסור  לדבר.  אני  צריכה  להיות  האדם  השותק. שלא  ידעו. שלא  ירחמו. רק זה  לא. לא  יכולה  לסבול  רחמים . מה הוא ביקש. הוא מבקש  שהעולם  יכיר בצד השפוי  שלו. נכון יש  לו מחלה. אבל הוא רואה את  העולם  מבעד אותה פריזמה כמו כולם. הוא שייך  למין  האנושי. הרצון לאהבה, לתשומת לב ,  להגשמה  עצמית, לצאצאים, למימוש  עצמי, לעצמאות  כלכלית ונפשית.

כך  אני  מבינה  את  המחלה. דרך  העיניים  החכמות  של  בני. הוא  מסביר  לי . תלמדי  את  החולים כשתתחילי  לטפל, אחרי  הלימודים , שצריך  כל  הזמן  לעשות. רק  דרך  העשייה אפשר להחלים ולהיות  מאושר. צריך לדבר עם  אנשים, לקבל תמיכה מחברים  ומשפחה, לא להסתגר בבית  ולחשוב שוב ושוב  על  הבעיות והמחשבות  הרעות  המתרוצצות  בראש. צריך לעבוד  כדי  להרוויח כסף  ולא  להיות תלוי  רק  בביטוח  הלאומי. צריך  לעסוק בתחביבים  , בשביל הנשמה, צריך ללמוד תורה ולהתקרב לאלוהים ,זה משקיט את  הנפש ונותן  תשובה , צריך להיות מוסרי , לא לדבר  לשון  הרע על  אחרים, לא להעליב, כי  האנשים  רגישים  ורוצים לקבל  אהבה. ואני  יושבת  ומקשיבה  לו. ממש כמו  בהרצאה באוניברסיטה. איך  אתה  יודע את  הכל ?  אני  שואלת . אני  מרגיש שזאת  הדרך  הנכונה, תראי כמה זה  עוזר  לי.  למה  לא להעביר את  הידע  לאחרים , הוא שואל .