אם נכנסת לפוסט זה בפעם הראשונה, הרי שהוא השישי בסדרה. כדי לקרוא את הראשון הקש/י על הלינק הזה: http://cafe.themarker.com/view.php?t=203599    

התכוננתי לחזרה, מכרתי כל מה שיכולתי למכור, רהיטים מערכת סטריאו, את המזרונים וכל כלי המטבח השארתי לשותפתי.  חיסנתי את כלבי והצטיידתי בכל הניירות הדרושים להעברתו דרך המכס ושרותי הבריאות בנמל התעופה בן-גוריון, קניתי כלוב ענק לטיסה, וכדורי שינה שנתנה לי הוטרינרית כדי שיירגע בטיסה, נאמר לי שברונקי עם חזרתנו לארץ יילקח ממני ל10 ימי הסגר.

ב20 לאוקטובר 1993 עליתי על טיסה מקראקס לניו יורק ומשם ישירות לישראל, נחתתי בצהרי יום שישי, אף אחד לא שאל  על הכלוב הגדול שנשאתי ובו כלב גדול שחור וזועם, אף אחד לא עצר אותי, אז עברתי הישר דרך המסלול הירוק, בלי הסגר הישר אל הורי ואחי שחיכו לי בחוץ.

עכשיו עמדתי מול אתגר חדש, חשבתי שבזמן שברונקי יהיה בהסגר אמצא דירה לשכן את שנינו, אבל נוצרה בעיה משום שלהורי היה כלב בוקסר ולשני כלבים זכרים שלא מכירים אחד את השני היה הרבה מה לומר אחד לשני הבנתי שזה לא יהיה זמן טוב לתת להם לפתח דיאלוג.

ואז אחי שבא לקחת אותי משדה התעופה, אמר לי שמכיוון שחברתו נמצאת בטיול בנפאל אני יכול לגור אצלו עד שתחזור ומכיוון שגם הוא נוסע לחודש לחו"ל אוכל להשתמש בדירתו בחודשיים הקרובים ולהביא גם את הכלב. ניסים לא?..איך שדברים לפעמים יכולים להסתדר.

התחלתי לעבוד כסמנכ"ל בריכת גורדון, ובו זמנית לעמוד בהתחייבותי  ללמד "אנרגיה אוניברסלית, עניינתי את כל חברי והצלחתי ללמד בקושי שני קורסים בהם השתתפו כשבעה אנשים.  החל מחודש דצמבר 2003 אף אחד לא הביע  יותר עניין יותר במידע ובקורס שהבאתי. חשבתי לעצמי שכך צריך להיות, ושכנראה אני לא צריך ללמד "אנרגיה אוניברסלית". חשבתי שעלי לחזור ולהתאמן במשקולות בזמני הפנוי ולהתמקד בתפקידי כסמנכ"ל החברה וויתרתי לגמרי על הדרכת קורס ההילינג  באנרגיה אוניברסלית.

לא היה לי כסף למכונית, אז הבריכה סיפקה לי ווספה שמאוחר יותר שודרגה לסאן יאנג 150 סמ"ק. יום שישי אחד בדרך חזרה לבריכה, לפני הצומת התחלף הרמזור לאדום מכיוון שירד גשם והכביש היה חלק, הבנתי שלא אוכל להספיק ולחצות את הצומת, בלמתי והווספה החליקה עד למרכז הצומת, כשאני נופל לפני הצומת על ידי הימנית, סופג מכה בשורש כף-היד ובאגן. למזלי (ניסים) אף מכונית לא חצתה את הצומת באותו הזמן, האדרנלין זרם בכמויות אדירות בגופי לא חשתי כאב, עליתי על הווספה ונסעתי לבריכה. כשהגעתי כבר לא יכולתי להניע את היד היא כאבה כאבים עזים. החלטתי לנסוע למיון במונית, במיון של בית החולים לא ראו שבר, ושחררו אותי. בלילה הגוף שלי הגיב ברעד בלתי פוסק כשהוא משחרר דרך הרעידות את הטראומה שהצטברה מהנפילה.

לא יכולתי יותר לעסוק באימון משקלות. היד ששותקה מנעה זאת ממני, אך עדיין חשבתי לעצמי שתוך זמן קצר אוכל לשוב ולהתאמן. שבועיים אחרי התאונה חשתי הקלה בכאבים ויצאתי לטייל עם כלבי, ביציאה של הבניין התנפל קוקר ספניאל על כלבי וכדי להפריד בניהם משכתי את כלבי לאחור כאשר אני אוחז בקולר בידי השמאלית כי הימנית עדיין לא הייתה כשירה. הקוקר הבחין בהזדמנות וזינק אל צווארו של כלבי ובמקום לנגוס בצווארו של כלבי נשך את ידי השמאלית האוחזת בקולר.

יד שמאל שותקה לשבועיים וחצי.

וספה יכולה להיות כלי מאוד מעצבן בבוקר, במיוחד כשהיא לא מניעה. לכל אלה מכם ברי המזל המכירים את הסטארטר באופנועים החדשים, וספה עדיין אז בשנות התשעים של המאה הקודמת מניעה עם דוושה, שכאשר בועטים בה כלפי מטה היא אמורה להניע. באותו יום היא סירבה להניע,לא עזר לי כלום, אחרי 15 דקות של בעיטות חוזרות ונשנות היא לא הניע ובתסכול החלטתי לתת לה את הבעיטה האולטמטיבית, זאת שאין מצב שאחריה היא לא תניע, בעטתי בכל הכוח של רגל ימין כאשר אני מכוון אל הדוושה ופספסתי את הידית, ופשוט בעטתי עם העקב באדמה.

לא יכולתי לדרוך על הרגל שלושה שבועות.

בהליכה ברחובות תל-אביב רגלי השמאלית נתקעה בבור באדמה תוך כדי נפילה ניסיתי לשחרר אותה ונקעתי גם את רגלי השמאלית.

שוב הפסקה של פעילות גופנית לשלושה שבועות.

נותרה לי רגל אחת לא פגועה, החלטתי  לא לסכן אותה ולבחון מה קורה פה!

צירופיי מקרים?, כבר אז לא האמנתי בצירופי מקרים, הבנתי שכל הפציעות הללו הן בעלות משמעות עבורי, פירשתי אותם כהליכה בכיוון הלא נכון, הבנתי שעלי לחזור ולחפש דרכים כיצד למצוא תלמידים שיסכימו לבוא וללמוד "אנרגיה אוניברסית" ולהגשים את מה שהתחייבתי בפני עצמי לעשות קודם לכן בוונצואלה.

בפרק הבא איך מגיעים ל-500 איש בבת אחת.....