אני תמיד מאמינה בכותרת הזו, אבל מה לעשות שהיא לא תמיד מתממשת. לפעמים הקושי חזק נורא והשירים פחות. אתמול בהופעה של חוה אלברשטיין זכיתי למנה נדירה של חיזוקים בדמות הופעה מרגשת עד דמעות של הזמרת האהובה עלי. חוה היא השילוב המושלם של חוכמה, רגש ומידה מדוייקת מאוד של ציניות. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות חוה אלברשטיין. ובשבת בבוקר אין למי לצלצל/ ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?/ ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה
וכשכותבים עלי/ איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה/ שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע/ רוצה להיות ילדה טובה
ולא עוברים בבית בדרך לצפון/ ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום/ תלויה כמו עריסה ריקה
וכשכותבים עלי/ איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה/ שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע/ רוצה להיות ילדה טובה
אני לא בוכה/ רק מתגעגעת
כל כך הרבה פנים/ כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר/ שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים/ שרים אל השמים
אני לא בוכה/ רק מתגעגעת.
|