כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    ארכיון

    מנשר - רזה ואיכותי. ביקורת תע. בוגרים 2012

    2 תגובות   יום חמישי, 5/7/12, 16:40

    ראשית חשוב לי להדגיש כי אני כותב ביקורת על מנת לפתח את השיח הביקורתי בתחום שלנו. אין בדברים אלה ניסיון להשמיץ או לפגוע, אלא לבטא דיעה אישית המבוטאת למען יצירת דיון.

     

    ''

     

    נפל בחלקי העונג לצפות בהגשות של בוגרי תקשורת חזותית במכללת מנשר, והיה כיף לחזור ולראות את העבודה שנית. כבוגר מנשר, אני יכול בהחלט להעיד על השיפור הגדול שחל בעבודות הבוגרים. בניגוד למגמות המדאיגות של שנים עברו שהתאפיינו בריבוי פרויקטים מאויירים ומיעוט פרויקטים טיפוגרפיים, הבציר המעודן של 2012 מראה איזון טוב. נראה שהסטודנטים מצליחים לבטא עצמם גם באופן מילולי וליצור תכנים מעניינים שמעניין לעקוב אחריהם. זה עיקר העניין - המעצבת שיודעת ליצור תכנים בעצמו/ה, וליצור בריף עם עומק אמנותי שהייצוגים החזותיים שלו  סוחפים את הצופה.

    מכיוון שהייתי עסוק בצילום התערוכה (מה שאני מציע שהמכללות יעשו) על מנת לפרסם את התמונות באינטרנט, לא הצלחתי להעפיל מעבר לקומת המזכירות. לכן נבצר ממני לחקור את הקומות העליונות כאשר באה השעה לסגירה. בביקורת זו אסקר חלק מעבודות הפרינט/איור המוצגים בתערוכה.

     

    אפשר לראות מעין מגמה החוזרת על עצמה בין עבודות הסטודנטים - שימוש מרתק בעיצוב גרפי רזה, מצומצם, וכמעט מינימליסטי בעבודות שחלקן נסקרות כאן. המונח "עיצוב רזה" או "עיצוב עני" יחזור על עצמו כמה פעמים בביקורת זו, לרוב כמסמן איכות, לעיתים כמסמן בעייתיות מסוימת.

     

    עמית בן חיים הצליחה ליצור פרויקט מיתוג קולע למטרה למכללת מנשר (גילוי נאות: כותב שורות אלה עיצב כמה חומרים למכללה ברמות שונות של הצלחה). השימוש בשפה גרפית רזה בשחור ולבן ובגישה אנרכיסטית הוא נכון לרוח המקום. בן חיים יצרה ערכה מרשימה שכוללת בין השאר ידיעונים מודפסים, סרטי הדבקה, פוסטרים עם מידע, שקיות בד, ומצלמה חד פעמית. בנוסף היא יצרה ספר מותג מצומצם, אתר אינטרנט, וסדרת כרזות. השפה הזו מצליחה כל עוד היא איננה נדבקת לשימוש בקולאז'ים של דימויים (בחלק מהפוסטרים), אלא נשארת רזה (ב"פוסטרי וידאו" מרעננים ומדויקים המוקרנים על הקיר או בחלק האחורי של הפוסטר עם אותיות הפונט שעיצבה). ישנה בעייתיות בטיפול הטיפוגרפי (במיוחד בבחירה בפרנק־ריהל בתור טקסט רץ).

     

    ''


    אני מבקש להתייחס לפסקה הבאה בעירבון מוגבל: אני חש אי נוחות כאשר אני צופה בפונט שעיצבה עמית בן חיים במיוחד לפרויקט זה. זאת מכיוון שאני חושב שפונט עברי יכול להיות קשור למסורת של האותיות העבריות, גם אם הוא מצומצם לקווים וצורות בסיסיים. כוונתי היא שבסופו של יום, א' היא לא X וס' היא לא עיגול. אותיות צמחו בצורה מסוימת, ויש להם טבע שאי אפשר לכפות עליו חוקיות שונה במהותה. ישנה תופעה בפונטים אחרים (לא בפרויקט זה) שנוצרו תוך כדי הלחמת חלפים של פונטים לועזיים. הם מעידים על שיכחה, לא על התפתחות. השימוש בסיסמא "האקדמיה מתה, יחי האקדמיה" (הטעות במקור) בפרויקט, הוא מוצלח ונכון מאוד לאופי המקום הדוגל בלימוד בינתחומי. אך הפרויקט סותר אקדמיוּת כלשהיא אם הוא שופך את המים יחד עם התינוק, כלומר - "הורג" את ההיסטוריה יחד עם האקדמיה.

     

    עם כל זאת, יעשו המנשריסטים בשכל אם ימנו את עמית בן חיים למעצבת הקבע שלהם, ויבחרו לדבוק במיתוג שיצרה.

     

    מורן אמר יצרה פרויקט מרתק למיתוג רמלה. הצלחת הפרויקט בחיפוש אחר איכות ושפה מזרח תיכונית ולוקאלית, וייצוגו ע"י עושר צורני. אפשר גם לציין לשבח את השימוש בשפה הערבית והעברית, למרות אי אלו אי אחידויות טיפוגרפיות. בנוסף, אפשר להבחין באיכויות של "עיצוב עני"; אמנם הפרויקט סובל מחוסר אחידות גרפית, ומאופיין בעושר של פתרונות אך ללא אמירה אחידה. אפשר להוסיף כי השימוש בפלטה צבעונית רחבה הפך להיות נורמה במיתוג עירוני, כמעין פתרון דיפלומטי של לייצג את הכל ולומר כלום. אך עם זאת, דווקא החומרים המודפסים בשחור לבן או בצמצום צבעוני הם המתאימים ביותר לרמלה. הגיוני בעיני שהממתגת של עיר ענייה תיצור מיתוג שהוא חסכני, ומורן אמר מצליחה בכך בחלק מן המקרים.

     

    ''

     

    השאיפה של המיתוג היא "למתג את רמלה כלוקיישן אלטרנטיבי לאמנים ולאנשי הבוהמה. כאשר ההנחה היא שלאמנות ולאנשי הבוהמה אין כסף ולכן האלטרנטיבה הופכת להיות רלוונטית". אך קשה למצוא קשר בין המיתוג לרמלה של היום, במיוחד בחלקים הססגוניים של הפרויקט. רמלה של מורן אמר נמצאת אי שם ברמלה של מעלה, ואולי שווה לדבר קודם/גם על העיר הזאת שנתקעים בה בפקק.

     

    לטעמי, פרויקט מיתוג, יפה ככל שיהיה, אינו מספיק לכשעצמו - במיוחד בתחום מיתוג ערים. ייתכן כי עלינו לחדול מללמד מיתוג כייצוג גרפי גרידא, כפעולה אסתטית ונחמדה ונעימה. ייתכן כי עלינו לדרוש מהסטודנטים ומהממתגים שלנו מיתוגים שיש להם קשר ישיר למציאות של "המותג", מיתוגים הכוללים עיצוב גרפי ותוכנית אסטרטגית ברורה לשיפור פני המותג על ידי העצמת איכויות מקומיות (!!!). המצב כיום בשוק הוא שמיתוג עירוני הוא לרוב עוד עלה תאנה יפה הממומן על ידי פוליטיקאים עם פֶטיש לגזירת סרטים. כמעצבים יש לנו אחריות מוסרית על הדימויים שאנו יוצרים. אמנם הפרויקט של מורן נעדר תכנון אסטרטגי וחיבור ברור לתושבים, אך ההעצמה המקומית מתבררת כאשר מעיינים בעלונים; מורן עיצבה עלונים המסקרים אירועי אמנות וחללי יצירה לאמנים על ידי צירוף רישום וסיקור אדריכלי של החללים המזרחיים (כגון מסגד נטוש וכיוב'). כך, רבותי, הופכים לימונים ללימונדה.

     

    רבקה גדג' יצרה את "האלף השביעי" פרויקט איור (ואיור טיפוגרפי) שבו מסרים וסמלים יהודיים וקבליסטיים נחתכו בעדינות אין־קץ בנייר שחור, ויצרו פרויקט שהוא חוויה רוחנית וגרפית. אני שמח שגדג' הביאה עמה משהו שונה לגמרי מן האווירה המקומית, ובכך הצליחה לדבר בשפתה שלה ולהעשיר את המגוון. אני מצפה שסטודנטים אחרים בעתיד ידעו לשלב ולהנגיש את עולם היהדות בעולם העיצוב המקומי.

     

    ''

     

    לימור משולם יצרה את פרויקט האיור העשיר "תמיד היית בי, - שיחות עם יונה וולך". הפרויקט משלב בין העושר הצורני והצבעוני של היוצרת ושל הפולקלור הגרוזיני, יחד עם הטקסטים הבועטים והאלמותיים של המשוררת יונה וולך. התוצאה ססגונית ומרתקת.

     

    מיכל מלצר יצרה את "+++", סדרה של מגזינים המעוצבים בצורה שונה ומאפשרים לנו להציץ לתוך היומיום של אנשים המנהלים יומן של רגעי אושר. התוצאה מרתקת, וחלק מהמגזינים בהחלט מצליחים להתרומם וליצור אושר טיפוגרפי.

     

    ''

     

    מהתבוננות בשני קטלוגים שהודפסו לשנת 2012, אפשר להסיק כמה מסקנות שאולי יעזרו לעוסקים בדבר בעתיד; מנשר הוציאה גם קטלוג־ידיעון גדול, וקטלוג הקטן שעיצבו הבוגרים לצורך התערוכה עצמה. הקטלוג-ידיעון של מנשר לאמנות התברר כתפל וחסר אישיות כמיטב המסורת, ומעלה תמיהות לגבי חוסר השימוש בפרויקט מיתוג מנשר המצוין של עמית בן חיים על מנת לקדם את התערוכה. ייתכן שהדבר היה בעייתי מבחינת זמנים ולכן לא התאפשר. הדימויים נשפכו לתוך הקטלוג ביד גסה, בצורה אוטומטית, ללא קונטקסט או הסבר. ערומות מקונטקסט, חלק מעבודות הבוגרים לא מצליחות להחזיק את הנייר. הבעיה היא לא בעבודות עצמן, אלא אולי בעיצוב עצמו ובבחירת הדימויים. כל בוגר קיבל שתי תמונות בכפולה בצורה סטנדרטית שלא עושה צדק עם השוני של העבודות. כך למשל אותו טיפול של שתי תמונות חוזר על עצמו בצילומים של מחלקת התיאטרון, בעבודה בוגרי מחלקת צילום. אולי למנשר דרושה מודעוּת יותר מותגית שתיצור איזו עקביות בצורה שבה היא מציגה עצמה לבריות (הלוגו של מנשר לא מופיע בכניסה למכללה ולא בקטלוג־ידיעון ולא בקטלוג).

     

    ''

     

    הקטלוג הקטן (15 ש"ח) יותר של תערוכת בוגרי תקשורת חזותית מכיל פתרונות יותר טובים, אך אינו חף מבעיות. הוא עוצב על ידי עמית בן חיים וליהי אשכנזי. באופן כללי אני חש שנעשו בחירות סטנדרטיות, גם בעימוד וגם בבחירת הטיפוגרפיה. עם זאת, הוא מתכתב עם האיכויות של פרויקט המיתוג של עמית בן חיים.

     

    ''

     

    מה שטוב בקטלוג הוא שכל בוגר "מקבל" שתי כפולות, וכן גוש טקסט המסביר את הפרויקט. בעיה נוספת היא שההדפסה הזולה בשחור־לבן אינה מוצדקת, משטיחה את הדימויים ואינה עושה צדק עם העבודות (מה גם שאיכות הדימויים ברזולוציה נמוכה). חלק מהדימויים עושים את מלאכתם מכיוון שהם מתעדים את הצבת העבודות על הקיר, בנוסף לדימויים המעוצבים עצמם. הפרזנטציה חשובה לא פחות מדימויים ספציפיים. עדיף היה לו חלק מצלמי העבודות היו מוותרים על זוויות משונות ו"ארטיסטיות" בתצלומי הפרזנטציה, והיו מתרכזים בעבודת תיעוד אחידה ומדויקת. צריך לתת את מלאכת העיצוב לא לסטודנטים שנה ד' שכבר ככה נמצאים עם הלשון בחוץ בסוף השנה בגלל עול הפרויקט, אלא למישהו שיכול להקדיש זמן למלאכה זו - בוגר או סטודנט (אני לא מתכוון לעצמי).

     

    מעצבות הקטלוג בחרו לאגד את הקטלוג בגומייה ולא לכרוך אותו. האם ייתכן כי הקטלוג מציג מעין מצג שוא של "עיצוב עני" בעזרת השימוש בשפה ויזואלית דלה ובתצלומי שחור לבן? ייתכן כי התחושה היא שהעיצוב חצי אפוי מפאת חוסר זמן. כוונתי היא שאין דין שפה גרפית זולה כדין שפה גרפית מדויקת ורזה. אני לא חושב שהוספת הגומייה היא רמז לאפשרות להפרדת הדפים, כמו בקטלוג של בצלאל משנה שעברה שהורכב מסדרת גלויות. הסרת הגומייה תהרוס את הדימויים, מכיוון שאלו הודפסו על קונטרסים שונים. אם כך האם הגומייה היא פשוט אמצעי לחסוך את עלויות כריכת הסיכות?

     

    הבעיה העיקרית בקטלוג היא שהקטלוג חסר את "מבט העל", הלוקח את המופעים והופך אותם לתופעה על ידי ניתוח. חסרים ניתוח ויזואלי וניתוח טקסטואלי. חסר המבט הביקורתי. איפה האוצֶר בכל העניין הזה?

    לטעמי קטלוג הוא יותר ממקום מנוחתו של הדימוי.

     

    אני שואל, במעמד רחב יותר, מהי מטרתו של קטלוג? אולי מטרתו היא לתעד את האיכויות של התערוכה מפאת זמניותה. אנחנו לא יכולים לספר את הכרונולוגיה הויזואלית של תערוכות הבוגרים אלא בצורה מקוטעת, מוגבלת למוסדות ספציפיים, מוגבלת לספריות. האם יצירת קטלוג מודפס בימינו היא הפתרון הנכון? מדוע טורחות מכללות ביצירת קטלוג? אולי עדיף פתרון דיגיטלי, ארכיון מקוון שיאפשר לכל המוסדות לתרום צילומי הגשות סטודנטים, יחד עם הטקסטים הדרושים. ארכיון שיאפשר הצגת העבודות בצורה שאינה זמינה אפילו בתערוכות עצמן - ארכיון שיאפשר התעמקות בעבודות המוצגות במלואן, דרך המחשב בבית שלנו. נורא קשה להתעמק בעבודה אחת במהלך תערוכה. יצירת כרונולוגיה מקוונת, אינטראקטיבית, מזמינה להתקרבות תעזור לנו לספר את הסיפור שלנו בצורה יותר מדויקת, ולהיות מעצבים יותר טובים על ידי פיתוח השיח הביקורתי.

     

    לסיכום, אני ממש נהניתי לראות את השיפור הגדול שחל ברמת הבוגרים, והדבר מעלה תקוות גדולות לעתיד. אני מודה לבוגרים שחלקו עימנו את פרי עמלם.

     

    אני לא מאמין שיש כזה דבר פרויקט גמר מושלם, ולכן אני מקבל את חלק מהעבודות יחד עם האיכויות והבעיות שלהן. בניגוד לתחושות שאולי עולות בקריאה, התייחסות למאפיינים בעייתיים היא לא התייחסות רעה או מבטלת, אלא התייחסות שכוונתה שיפור.

     

    ירונימוס

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/7/12 01:52:
      תמיד שמח!
        6/7/12 17:14:
      סקירה נפלאה הבאת ,עבודות ברמה גבוה ,בהצלחה לבוגרים