כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ה'

    18 תגובות   יום שישי , 6/7/12, 06:52

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1128466/

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

     

    פרק ה'

     


    קשה לתאר את שהיה לאחר שהקשישה נפלה לבור. בתחילה, הייתה דממה אותה אפשר היה לאחוז. כל כך מוחשית הייתה הדממה. הציפורים וקולות השוק שהיה בתחתית הגבעה, תחת בית הכנסת אומנם נשמעו, אך אנו חשנו דממה מוחלטת. ואז בפרץ של קולות, התהפך השקט להיסטריה מוחלטת.


    שרה צעקה למרים שתרוץ ותקרא למישהו וזאת החלה בשאלות מבולבלות.


    "פשוט רוצי לשוק וכל מי שתראי תקראי לו לכאן", זעקה אליה בזעם. מרים לא הייתה מהממהרות לתפוס וכשהיה מצב חירום כמו עכשיו היא הלכה לאיבוד.


    "רוצי כבר", צעקה שרה ופניה אדומות מזעם. אנו הילדים שראינו את נפילת הקשישה ואת זעמה של שרה, פרצנו בבכי היסטרי. בתוך הבור צעק ניסים.


    שרה ביקשה מאיתנו הילדים להירגע וכשראתה שבכיינו הפך לקולני יותר והיסטרי יותר, באה אלינו חיבקה אותנו וקולה המיוחד הרגיע אותנו אט אט.


    לאחר שהרחיקה אותנו מחצר הזקנה, שבה שרה לחצר והתקרבה לבור. היא הציצה פנימה לתוך הבור בזהירות מחשש שאף היא תיפול. כופפה עצמה אט אט עד אשר הצליחה לראות את תחתית הבור: ניסים נצמד לקיר העגול של הבור הרחק מהקשישה והקשישה שוכבת, פניה לאדמה מבלי לדעת מה היה לה, חיה או מתה. שרה פנתה לניסים במילים מרגיעות והבטיחה שכבר יעלו אותו מן הבור.


    לאחר מספר דקות שנראו בעינינו שעות ארוכות שמענו קולות של אנשים מתנשפים העולים בשביל אל כיוון הגן. אימהות, סוחרי השוק, עשרות אנשים שהיו בשעה זאת בשוק ושמעו את מרים, עזבו הכול ורצו אל הגן.


    המבוגרים נכנסו לחצר ושרה חזרה אלינו והוליכה אותנו לגן. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הקשישה. שרה  ומרים ששבה לגן, ריכזו אותנו בחדר הגדול. חילקו מים לכל הילדים ואט אט נרגענו. לאחר כשעה שהיינו בתוך הגן, התחילו להגיע אימהות הילדים וכל אימא לקחה את ילדה. בדרך כלל כל ילד בא לגן ושב מהגן לבדו, לא היה צורך ללוות אותנו, אך היום, כל האימהות הופיעו.


    חזרתי עם אימי הביתה עדיין נסער ובדרך ספרתי לה את שקרה. כמובן שספרתי לה מזווית ראייתי, ראיית ילד:


    "ניסים נכנס לחצר של המכשפה לקטוף סברס ופתאום היא הגיעה וזרקה אותו לבור. אחר כך היא קפצה בעצמה לבור", אני מספר ובוכה וחושב לעצמי, מסכן ניסים, מי יודע מה עושה לו הקשישה בבור.


    "אל תדאג חמוד, ניסים בסדר. יש לו חבורה קטנה ברגל וזה הכל".


    "והמכשפה?" שאלתי.


    "הקשישה התעלפה ולקחו אותה לבית חולים". אמרה אימי. אחר כך נודע לי שכשהגיעו המבוגרים, ירד אחד מהם בזהירות לתוך הבור והעלה את ניסים. התקרב לקשישה וראה שהיא חיה אך מעולפת. בינתיים ירדו לבור עוד שני גברים עם פלטת עץ ארוכה, עליה השכיבו את הקשישה. בנקבים שהיו בפלטה קשרו חבלים ומשכו את הפלטה עם הקשישה למעלה.


    כשהועלתה הקשישה לחצר התקרבה סבתי הנחשבת "לדוקטור של השכונה", נגעה בה וחשה את הדופק. לקחה סבתי מעט מים והחלה לשטוף את פניה של הקשישה ולאחר זמן קצר התעוררה הקשישה. כשזו התעוררה וראתה את כל האנשים סביבה, פרצה ביללה:


    "סקינד איז אין דעם לוך, סקינד איז אין דעם לוך, איך מוז אים  ארויסנעמען", (הילד בבור, הילד בבור, חייבת להוציא אותו) ומייד התחילה לזחול בידיה ורגליה לכיוון הבור. האנשים שלא הבינו את מעשיה חשבו ששוב היא מבקשת לקפוץ לבור ואחזו בה למנוע ממנה להתקדם לבור. 

     

    "לוזט מיך אופ, לוזט מיך אופ, סקינד וועט שטארבן"  (הניחו לי, הניחו לי, הילד ימות) ובצעקות שבר התחילה להכות על חזה ועל פניה. האנשים לא ידעו מה היה לה. סבתי סיפרה לאימי אחר כך (חשבו שאני ישן) שאפשר היה להבחין בטירוף בעיניה.


    "אי אפשר היה להרגיע אותה, היא הכתה את עצמה ואת הסובבים אותה ובכל כוחה ניסתה להתפרץ לבור, מסכנה". כך אמרה סבתי.


    האנשים שחששו לקשישה אחזו בה בכוח והעלו אותה לעגלה של לוי החנווני ובליווי שני גברים שאחזו בה בעגלה נסעו לבית חולים רוטשילד. מאז לא נראתה הקשישה לאיש מהשכונה.


    סבתי הלכה אחר העגלה לבית החולים. שם פגשה את ורדה שעבדה בניקיון בבית החולים וזו ספרה לה שכשהגיעה הקשישה לבית חולים היא זעקה ובכתה ולא היה אפשר להרגיע אותה, עד שהגיע רופא והזריק לה זריקה.


    "עכשיו היא בחדר, ישנה", אמרה ורדה. סבתא שבה הביתה מודאגת ממצבה של הקשישה.


    ביום המחרת ליוותה אותי סבתא לגן ומשם המשיכה לבית החולים לראות את שלום הקשישה. אך כשהגיעה לחדר שבו נאמר לה אתמול שהקשישה שוכבת בו, גילתה חדר ריק. לאחר בירורים וחיפושים בשפתה הערבית שכמעט לא הובנה לצוות בית החולים, פגשה את ורדה וזו אמרה לה שהיא רק יודעת שהגיע אמבולנס ולקח את הקשישה.


    עברו שנים, רוב תושבי השכונה עזבו לשיכונים החדשים שנבנו לעולים החדשים. ילדי הגן הפכו לאנשים ורובם התחתנו והיו הורים לילדים. גם אני התחתנתי, למדתי והייתי מורה בבית ספר התיכון המקומי. סיפורה של הקשישה היה צרוב בזיכרוני וגם לאחר שנים רבות עדיין חייתי בתחושה של החמצה. היה דבר מה שלא ידענו על הקשישה שהיה משנה לחלוטין את יחסינו אליה. מצפוני הציק לי ולחבריי. "נהגנו באכזריות", חשבתי לעצמי. כשבגרתי הבנתי כי אין מדובר במשוגעת או במכשפה, אלא באישה מסכנה אשר לא ידעה את שפתנו ואנו לא ידענו את שפתה.


    סבתי שעדיין חיה וגילה מתקרב למאה, כבר לא יכלה להתרוצץ ממקום למקום. בקושי הסתובבה בביתה שהיה צמוד לביתנו. אך מוחה וזיכרונה נותר חד כמו שזכרתי אותה בילדותי.


    אהבתי לשבת איתה גם עתה כבוגר. אהבתי לשמוע את חכמתה ואת סיפוריה ולא אחת הייתה שבה ונזכרת בקשישה. פניה היו לובשים מעין לבוש עלטה, מעין ענן מרחף. הייתה מביטה בנקודה דמיונית ואני הייתי דומם. ידעתי שסבתא נמצאת עכשיו במקום אחר וצריך להמתין עד שתשוב אליי.


    "מסכנה הקשישה", הייתה אומרת, "זו אישה שסבלה סבל רב, זו אישה שסחבה על גבה כאב שבן אנוש לא יכול לסבול. מי יודע מה קרה לה".


    "סבתא, את זוכרת את היום שנפלה לבור? זוכרת איך היא התנהגה והתפרעה?" שאלתי.


    "אני זוכרת היטב, מי יודע מדוע התנהגה כך? אני בטוחה כי הייתה סיבה לכך. הלוואי והייתי יכולה לפגוש אותה ולשאול אותה. אני בטוחה שהייתה לכך סיבה", מלמלה סבתא ועיניה דומעות. גם אני רציתי לדעת מה עבר על הקשישה באותם רגעים לא נשכחים כשניסים נפל לבור.


    באחד מימי הקיץ, מספר ימים לפני שהתלמידים מסיימים את שנת הלימודים, אני יושב בחדר המורים ובודק בחינות בתנ"ך. והנה נפתחת דלת חדר המורים ולחדר נכנס דרור תלמידי מלווה באיש זר אותו לא הכרתי.


    "האיש הזה מחפש אותך המורה", אמר דרור ויצא מן החדר.


    קמתי ממקומי, הושטתי את ידי לזר.


    "אנחנו מכירים?" אני שואל.


    "אתה הנכד של שושנה?"


    "אכן, סבתי היא שושנה", אני משיב.


    "וסבתך גרה בעבר בשכונה הערבית?" שאל.


    "כן", אני משיב ותמה על שאלותיו, "השכונה הזאת כבר לא קיימת, אך, כן כולנו גרנו שם".


    הזר הושיט לי ידו ואמר: "נעים מאוד, אני שמואל טוב, בנה של גיטל גוטין".


    "ומי זאת גיטל גוטין? אני צריך להכיר?" תמהתי.


    "אינני יודע אם אתה תכיר, אך סבתך בוודאי תכיר, גיטל גוטין הייתה שכנתכם לפני כעשרים שנה", ענה.


    "לפני עשרים שנה?", מי זאת? חשבתי לעצמי, שם כזה בטוח שהייתי זוכר ואז לפתע פתאום, נזכרתי, "אתה הבן של הקשישה שדיברה יידיש?"


    "כן, זה אני".

     

    • תודה גדולה להלנה היפה על התרגום.
    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 19:03:
      אוי. איזה סיפור עצוב. וכמה יפה אתה מספר אותו.
        15/7/12 19:06:
      עכשיו, ממש בסוף, עברה בי צמרמורת. הסיפור ממשיך לרגש ולסקרן. תודה אשורר.
        15/7/12 14:42:

      אשר חברי היקר נשיקה

      רחמיי ניכמרו על הזקנה....

      מי יודע מה עלה בגורלה, אני מקווה שלא הכניסו אותה לאיזה מוסד סגור

      כמה חבל שאף אחד לא דיבר אידיש

      ווואאאוו הולך ונעשה מעניין מפרק לפרק (-:

      * כוכב אהבה ממני

      ואני טסה לפרק הבא

      בוקר טוב אשר. ריגשת אותי על הבוקר. וואו אתה כותב נהדר.
        12/7/12 09:05:
      בוקר טוב אשר , ממשיכה מיד לפרק ו' :)
        11/7/12 15:36:
      אשר יקר, קשה לי לבטא את התרגשותי בקוראי את הסיפור המופלא שאתה מביא לנו בכשרון אדיר......תודה !!!..סאלינה
        8/7/12 08:50:
      איך שמעגלים נסגרים..מרתק.
        7/7/12 22:39:

      אני שמחה שקראתי ברצף את חמשה החלקים. איזה סיפור!
      נפלא התיאור של הילדים, התמימות והיחס לזר כאל משהו "מעולם אחר"

      ומופלא מכל תיאור סבתך והקשר, השיחות שלה עם הזקנה האלמונית.

      זה כוחה של אנושיות פתוחה וחמה.
      תודה.

        7/7/12 21:45:
      יופי של כתיבה. תפנית מרתקת בעלילה.
        7/7/12 01:20:
      תודה על הסיפור המרתק ..! שב"ש .
        6/7/12 23:40:
      אשר, תודה על הסיפור המופלא, הדרך בה תיארת את הדמויות גרמו לי להרגיש כמו אחת מאותה שכונה, שמחתי על הסוף שבכל זאת זכתה לפגוש את בנה
        6/7/12 23:32:
      ניסגר מעגל. סיפור מרגש.
        6/7/12 18:02:
      הכאב של הזקנה, החמלה של סבתך, התמימוּת והחרדות של הילדים. אי אפשר לומר "אי-הבנה", או "עניין של שפה". הגעתָ לעומק, אשר. תודה! ומצפה להמשך.
        6/7/12 17:42:
      המשכתי לקרוא וזה ממשיך להיות מרתק...
      ידוע כי האדם ממהר להכתיר אחרים בתארים וכינויים לא להם, לעיתים קרובות בתארים לא מחמיאים, גדולי רוח הזהירו אותנו מפני המסכים המסתירים מעינינו את האמת, סיפור יפה ומרתק, נמתין להמשך, שבת שלום
        6/7/12 12:50:

      אשר,

      סיפור מרגש ומפעים (את הלב...).

      המפגש של שורדת שואה שנקלעה בין משפחות עולים שאינם דוברי שפתה, ונקטע בכזאת תאונה...
      אני חשוף להמון סיפורי שואה,אבל 
      סיפורי ההיקלטות והטמיעה בין עדות מעטים מאוד...

      מחכה להמשך,
      רמי

       

        6/7/12 09:44:

      פרק זה עוסק בנפילה לבור של הילד והקשישה.. חייב היה לקרות איזה משהו חריג יוצא דופן, טוב או נורא, כדי שיחול שינוי בעלילה...  ,הנפילה של הקשישה שהביאה אותה לבית החולים.. המצאותה עם אנשים שהבינו את שפתה... הדאגה של אנשי היישוב לקשישה...אשרנ עלמה מעיניהם..ולאחר עשרים שנה הופיע הבן.. כמה מצמרר. כנראה זה אחד הבנים של אותה קשישה . אשר היתה בטוחה שאבדה את כל ילדיה בשואה...

      טוב, אנ י יכולה כבר להתחיל לחייך, יכולה אפילו להתחיל לנשום:)))))

      כבר יומיים אין לי בכלל מהירקרקים הנחמדים האלה אתה יודע, המחשב של האתר.. סתם לקח לי אותם:)))))


        6/7/12 08:13:
      אשר, סיפור אנושי כל כך אותנטי! לא מיפייף, לא מקושט, מביא את המציאות מנקודת הראות האמתית של הנפשות הפועלות ומשום כך הוא כל כך נוגע בנימי הנפש הדקים וסוף הפרק הזה מביא איזה שביב תקווה שאולי בפרק הבא נדע שהזקנה מצאה מישהו מבני משפחתה והצליחה לשקם מעט את נפשה הכאובה. תודה לך על הכתיבה המיוחדת כל כך. סיפ]ור חשוב מאוד.

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון