כי תהלתנו אתה / ש. ליזרוביץ פרשת בלעם מלמדת על הסכנה שבתרבות ה"סמוך"...
ר' שלמה (שם בדוי) התמודד לאחרונה עם בעיה רפואית לא פשוטה, ל"ע. כאשר כדרך גברין יהודאין, הוא ניסה לברר היכן המקום הטוב ביותר לקבל את הסיוע הרפואי המתאים. "בשלב מסוים" הוא מספר, "הפכתי לאובססיבי" הוא הפעיל את כל קשריו, ידידיו, מכריו וקרוביו מחמישים השנה האחרונות, הפך עולמות כדי להגיע לרופאים שלא מקבלים קהל בשום אופן, והצליח להעמיד את כולם על הרגליים. "בשלב כל שהוא הרגשתי 'כוחי ועוצם ידי' מדהים, פשוט השגתי את כל מה שרציתי". כלומר הכל, חוץ מהעיקר. הוא עדין היה חולה. רח"ל חוות הדעת של המומחים הגדולים ביותר, היו קודרות, הריצות והטילטולים גזלו ממנו וממשפחתו שבועות של מתח, כסף, זמן וטלטולי דרך, אך הרפואה בוששה מלבוא. טובי המומחים בארץ ומחוצה לה גויסו, ופשוט דבר לא עזר. ר' שלמה, בריא היום ברוך ד', רופא צעיר יחסית, כאן בארץ, הצליח, למצוא את הדרך לריפוי הסבל ולניקוי המורסה. "רפאינו ד' ונרפא" אמר ואומר ר' שלמה, הכל מאת ד'. וכאן, הזכיר לו אי מי את דבריו של מרן הגר"י אברמסקי שליט"א, על מילות התפילה בברכת רפאינו "כי תהילתנו אתה" מדוע מזכירים כאן בברכה זו דוקא את המילים "כי תהילתנו אתה?" והשיב מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל תשובה חדה ובהירה, כי כאן יש רופא באמצע... "האדם משוכנע שהנה הצלחתי להגיע למי שירפא אותי, אבל, זכור! כי תהילתנו אתה, הכל הוא מאיתו ית"ש". תופעה שכזו קיימת כמעט בכל תחום, אדם נכנס לעשיה ומשוכנע שהוא יכול, ומקושר ובעל כוח, תוך כניסה לתחושה שהקשרים מועילים ויש בידי לעשות מה שארצה. פרשת בלעם שנקרא השבוע, מלמדת על ההפך הגמור ומספרת כי מידה זו, קשורה לתכונות הרעות שהלוקה בהן הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. שהרי אמר הקב"ה לבלעם בפעם הראשונה שהתבקש ללכת עם שרי בלק לקלל את ישראל, 'אל תלך', לאחר שהוא מתעקש אומר לו הקב"ה 'לך עימם, אבל אתה תדבר מה שאומר לך'. ובלעם? הוא חי בתרבות ה"סמוך" יהיה בסדר, יש לו תוכניות לסדר את הכל. הוא הרי מתיימר לדעת דעת עליון, והנה, למרות שהקב"ה אומר לא ללכת הוא מנסה שוב ומשיג "אישור" ללכת. הקב"ה אמר לא לדבר? נו נו יהיה בסדר, הוא כבר ימצא את הדרך לשנות את ההוראה עד כדי כך הוא משוכנע בכוחו, שכאשר מגיע מלאך ומזהיר אותו הוא עונה לו 'אם רע בעיניך אשובה', כלומר אתה לא רוצה? אני לא אלך, אבל אחר כך, כך הוא חושב בליבו נסתדר, הוא לא חושב לרגע אולי שזה רצון ד'. וגם אם כן, הוא יסדר את זה, הוא יקריב כמה קורבנות וזה יעזור לו לבצע את זממו. הסוף ידוע, הוא לא הצליח ונגזר דינו לנצח. זו אולי הפרשה בה יכול כל אדם לקחת מוסר לעצמו, ולהתחזק באמונה במעשיו הפרטיים הביתים, מעשי היום יום. הלצה מפורסמת אומרת מה בין יהודי חרדי לשאינו שותומ"צ, במקרה שריפה הרי שהחילוני מתקשר למכבי אש, והחרדי, מתקשר לחבר שהוא שכן קרוב של בן דוד של כבאי, שיעשה טובה ויגיע... הלצה הלצה, אבל לפעמים זה קורה בחיים הפרטיים. מרוב רצון לפעול במקרה שיש איזו צרה מצוקה או בעיה, אנו פשוט סוחבים את השק על הכתפיים בעודנו יושבים על העגלה, כדי שלא להכביד... זו השעה וזו הפרשה להתחזק בחלק הזה של הידיעה הברורה הזו שמטמיעה בנו את המידות בהן ניחונו כלל ישראל.
אלמלא מוראה של מלכות / ל. מאיר כולנו מייחלים לסמכות תורנית שתנהיג את חיי היום יום שלנו. אולם מה בינתיים?
כל בן תורה יודע, כי הסמכות העליונה המנהלת את חייו, הינה אך ורק סמכותה של התורה הקדושה. כל סמכות אחרת, בין אם מדובר בסמכות מדינית, מנהלית או אחרת – אינה מהווה כלל משקל נגד כאשר היא עומדת בסתירה לסמכות־העל של התורה הקדושה. הדברים ברורים, ואין צורך לחזור עליהם. יהודים רבים מספור, במהלך אלפי שנות היסטוריה עקובות מדם, הקריבו את נפשם ואת כל אשר להם על מזבח ההבנה הבסיסית הזו. בין אם מדובר בתקופות אפלות בהן עלו יהודים על המוקד כאשר סירבו להושמע למצות המלכות שדרשה מהם לכפור באביהם שבשמים, ובין אם מדובר בתקופות אפלות מסוג שונה – בהן הושלכו אבות אל הכלא משום שסירבו לכפוף ראשם בפני פסק דינם של שופטי בית המשפט אשר ביקשו לפגוע באושיות החינוך הטהור. על ברכי עיקרון היסוד הזה חונכנו, אותו ינקנו עם חלב אמנו. עוד לפני שידענו לזהות את אותיות הא'־ב' כבר הכרנו מושגים של 'אסור' ו'מותר', והבנו כי הם נקבעים על ידי הסמכות העליונה מכל, סמכותו של הבורא האחד והיחיד. אנו התרגלנו כי לכל מעשה או מחדל, ישנה משמעות רוחנית בדמות 'מצוה' או 'עבירה' חלילה, ואכן כך הם הדברים. בלתי אפשרי להתנהל בעולמו של הקב"ה שלא על פי ספר ההוראות שמסר לנו, התורה הקדושה, המשקפת את צו הסמכות העליונה. דא עקא, שלעיתים, מתוך שהורגלנו וחונכנו להיות כפופים לסמכות־העל של התורה הקדושה, אנו נוטים לזלזל בסמכויות אחרות, מבלי להעמיד במבחן אמיתי עד כמה משקפות הן את חובתנו גם על פי הסמכות התורנית. כך למשל, רבים נוטים לזלזל בחוקי התנועה, במסגרת הזלזול הכולל בחוקי המדינה, זלזול שאינו מבוסס על כל הצדקה הלכתית או תורנית. את ההשלכות הרוחניות, העומדות בסתירה לחובתנו כלפי סמכות העל התורנית שלנו – הם שוכחים משום מה. ערכים כמו שמירת הגוף והנפש, חילול ד', שמירה על ממון הזולת ועוד כהנה וכהנה, נשכחים בלהט ההתכחשות לכל סמכות שאינה תורנית. כך, רבים נוטים לפעול בענייני ממונות בהפקרות מוחלטת, תוך הסתמכות על כך שלמרבה הצער, הסמכות התורנית שנמסרה בידם של דייני אמת – אינה מצויידת בשיני אכיפה. רבים מרשים לעצמם לפגוע בממון הזולת במישרין או בעקיפין, להזיק או להשמיץ, באופן בו איש לא היה מרשה לעצמו לנהוג במדינה מתוקנת – וכל זאת תוך בשל הידיעה הברורה שחוקי המדינה אינם ישימים ברחובותינו, בשל ההגבלות ההלכתיות החמורות שמטילה סמכות־העל התורנית שלנו בכל הנוגע לפניה לערכאות. וכך באינספור תחומים אחרים. סמכות העל התורנית, ביסודה, מצויידת באמצעי אכיפה חד משמעיים. לבית דין יש סמכות לקנוס ולהפקיע, לרדות ולהעניש. אולם בדורנו, לא זכינו. אנו בגלות, והדבר בא לידי ביטוי גם בתחום זה כמו בכל־כך הרבה תחומים אחרים. את מקומה של האכיפה אמורה היתה למלא יראת השמים שלנו, אולם זו, לעיתים, כנראה, אינה מספקת. או שאולי אנו לא מבינים מספיק את הקשר ההדוק בינה ובין ההתנהלות היומיומית המוכתבת לצערנו על פי חוקי בשר ודם. כולנו מייחלים ליום בו תשוב מלכות אמת לישראל, מלכות שתהא מונהגת על פי סמכות–העל האמיתית התורנית. כולנו מייחלים ליום בו ישבו דייני אמת בלשכת הגזית, ותצא מירושלים אורה זו תורה. כולנו מייחלים ליום בו יונהגו חיי היום יום שלנו על פי דרכם של רבותינו, מאורי הדור. אולם עד שנזכה לכך, אין לנו ברירה כי אם להתנהל על פי חוקי בשר ודם, לפחות כל עוד הם עולים בקנה אחד עם ערכי היסוד בהם אנו מחוייבים מתוקף הסמכות התורנית לה אנו כפופים. עלינו לזכור, שכאשר לימדו רבותינו כי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו – הם לא דיברו על מלכות בית דוד. הם דיברו על מלכות האומות. כי כל עוד תהיה מחוייבותנו היחידה ליראת השמים הפרטית שלנו, אנו עלולים להיווכח שהיא אינה מספקת, וכי נטיות הלב הרע מנעוריו – עשויות לעוורה גם אם היא פועמת בליבנו בעוז.
אין ערכים למחצה / מ. שוטלנד דרוש עימות ממצה בין ערכי ה"שוויון בנטל", ל"צבא העם"
בשעה שדברים אלו נכתבים, עדיין לא ידוע להיכן הכדור מתגלגל. נתניהו נטש את ועדת "פלסתר", שכל מטרתה מראש הייתה, להעצים את השנאה לעולם התורה. להלכה הדבר נראה כמו פגיעה ב"קדימה", שנכנסה לקואליציה רק לשם ה"שוויון בנטל". אולם למעשה מטרתה של הועדה הושגה, אולי אף יותר מאילו נסתיימה עבודתה בטוב ובנעימים. שכן, מבחינה מעשית, ממילא לא היה במסקנותיה שום דבר תכליתי ולדברי הפלסתר והפלסנר, ישנה באופן של פיצוץ הועדה תהודה יותר נרחבת. מעתה הבה נתייחס למימד התודעתי שבדברים: אף ילדון שלא קרא ולא שנה, אפילו שימש כאחד מ"אלף העילויים" שבצבא, לא יעולל את כבוד התורה בעפר. רבבות אבות ואמהות, ששפכו את דמעותיהם במאמצים קשים לחינוך בניהם לתוי"ש, לא יתנו שיטילו סנקציות עליהם, משום שהם חיים כמו שלימדו אותם. כלפי אף ציבור בעולם כולו, לא הייתה מופנית כזו גחמה מופרכת, אלא אם כן המטרה הינה חד וחלק להרוס את יסודותיו משורשיהם. נוסיף בפעם המי יודע כמה, שלפי האג'נדה החילונית (אם ישנה חיה כזו), שמונים אחוז מילדים אלו, נחשבים מיותרים עפ"ל ואין להם זכות קיום במבט האנוכי המערבי האכזרי של ימינו רח"ל. אכן מאלו שנוהגים דרך זו כלפי פרי בטנם הם, אין לצפות שיעריכו את מעשי מסירות הנפש של זולתם, באשר כל כולה של צורת האדם מזולזלת אצלם בפחיתות חסרת תקדים. שום סיסמאות כמו "שוויון בנטל", לא תכסינה על האמת הנקייה, שהמדובר הוא בהתקפה גסה נגד אושיות קיום היהדות והתורה, ובהדגשה, נגד קיומו של הערך האנושי הנשגב, המשתמר כיום בעם היהודי ואף בכל האנושות, רק בזכות תורתנו הקדושה. מי שיסד את הצבא כ"כור ההיתוך" הישראלי – גם אם בקום המדינה יכל לתלות זאת בצרכים מובהקים – עשה זאת בכוונת מכוון, לצרכי כפיית ערכיו על כלל הציבור היהודי. העובדה היא, שלמעלה מחמישים שנה היה ניתן לשמר בהבנה את החרגתו של עולם התורה מכפייתיות זו. השבר של העימות החזיתי מול היהדות ביוזמתו של בג"ץ, החל בד בבד עם ההסתלקות מקדושת החיים שנפתחה בזמנו, בהכרזתו של שר הפנים פורז, ש"אין לקרוא למשפחה מרובת ילדים 'ברוכת ילדים', שכן, בריבוים של נפשות אין ברכה", עפ"ל. אם ישנו מי שרוצה לפקפק בערך זה, עד כדי חיוב האוחזים בו לשלם קנסות ומשתמש לשם כך בסיסמת "השוויון בנטל", הבה יעמוד מול דרישה דומה, באשר לערך המיושן והמיותר כיום, של "צבא העם" או "כור ההיתוך", ויתמודד עם הצעתם של כמה חברי כנסת, לקיים סיסמא זו באמצעות ביטולו של שירות החובה. כפי שידוע מפי מומחים בסטטיסטיקה לוגיסטית, רק כארבעים אחוז מהמגוייסים תורמים להגנת המדינה. יתרתם הינם לא רק משרתי חינם, אלא אוכלי חינם, שלא בטובתם וגם לא בטובת המדינה. שחרורם של הללו ממטלה נבובה, עשוי להשיב למדינה משאבים אין קץ, גם מבחינה ממונית וגם דרך הוצאתם של אזרחים, לדרך חיים אפקטיבית ופרודוקטיבית, תחת שיכלו את זמנם לשווא. את המשאבים שיתפנו מביטולה של שערורייה זו, ניתן יהיה להפנות לתגמולם של אלו התורמים באמת גם לשיטתם. או אז אולי יפסק התסכול המלאכותי כלפי אלו שאינם "שווים בנטל", והדינמיות המצויה אצל ישראלים רבים, אפשר שתופנה ליצרים חיוביים יותר מאשר החרבתו של עולם התורה. אם הכלל השורר כיום בחיים הקפיטליסטיים המנחים את ראשי המדינה הוא היצע וביקוש, נא במטותא יניחו לכלל זה לשרות בכל שטחי החיים, ולא יוותרו עליו לפתע רק לשם רדיפת עולם התורה. למרות דברי הבלע, עולם התורה אינו חי על חשבון אף אחד. זאת ועוד. בניגוד לחיי ההפקר הגורסים צבירת ממון לשם כילויו בבילויים ריקניים שאינם מובילים לשום יתרון יצירתי, הציבור החרדי הוא היחיד העושה שימוש בממון אך ורק לשם קיום אנושי. כך הוא גם החינוך החרדי המיועד בלעדית לבניית אישיותם של חניכיו. זאת בניגוד למערכת ה"חינוך" החילונית, שלצד צבירת ידע יבשה, כל כולה מכוונת להנחלת הקנאה, התאווה והממון, שיוציאו את חניכיו מן העולם רח"ל. אכן, מעולם לא נסכים לדון את עמל התורה המעמיד את העולם במונחים של שוויות או שוויון קפיטליסטי. אולם אם יש מי שרוצה לפתע לחרוג מאורח חייו על מנת לדון את זולתו במונחים ערכיים מגמתיים להנאתו הוא – מוטב לו שתחילה יתעמת עם ה"אמת" שלו, על בסיס עולם הערכים לפיהם הוא חי ודן את עצמו כל מהלך חייו. אין ערכים למחצה!.
מכת הברק של פייבל / י. ויין למנהיגי השלטון במדינת ישראל ישנה נטייה לחוש כי הם מנהלים את העולם
דמותו של פייבל הייתה המוערכת ביותר בכל הכפר הנידח. הכל כיבדוהו ויקרו את מעמדו, ומטבע הדברים אף בקשו להימצא בקרבתו. הסיבה לכך הייתה פשוטה בתכלית: פייבל היה "מומחה הכפר" בתורת הלוח לכל פרטיו ודקדוקיו. לא היה בקי כמותו בתאריכי ימי הולדת, יארצייטים, מולד וקביעת ראשי חודשים של השנה ומועדיה. אמנם לא היה צריך להיות למדן במיוחד כדי להבין כי לפייבל לא היה כל מושג מאיזה צד פותחים את הגמרא וספרי ההלכה, אך לכפר הקטן והמרוחק ידיעותיו בלוח השנה היהודי היו די והותר. יכולותיו לומר בקול רם וצלול מתי יחול יום הבר מצוה של כל רך שנולד זה עתה הקנו לו מעמד נכבד. בני הכפר הבורים אף יותר ממנו הכתירוהו בתארי "רב וגאון", והוא, מצידו החל להאמין כי אכן תארים אלו הולמים לחלוטין את כתפיו הרחבות. לעליות המכובדות היה נקרא פייבל לעלות לתורה, אף את ספר התורה בתפילת "כל נדרי" החזיק פייבל. אין כל צורך לפרט את הכסא המכובד בעל שתי הידיות שנרכש עבורו על ידי בני הקהילה והונח אחר כבוד בכותל המזרח של בית הכנסת הגדול בכפר. זו הייתה בסך הכל פעולה טבעית של קהילה המכבדת את "גדוליה". באחד מן הימים הזדמן פייבל לוילנא — העיר הגדולה ונכנס להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת המרכזי. לאחר תפילת מנחה מיהרו המתפללים לתפוס את מקומותיהם ולצלול לעמקי מימיה הזכים של התורה הקד´. פייבל שכאמור החזיק מעצמו כפי שהחזיקו ממנו בני קהילתו הטה את אוזניו והאזין לתלמידי החכמים שהתפלפלו בהוויותיהם של אביי ורבא, אך לא הצליח להבין אף לא מילה אחת שיצאה מפיהם. בתחילה עוד ניסה למחות על "שיטת הלימוד" הנהוגה בוילנא שאינה עולה בקנה אחד עם זו "הנהוגה" בקהילתו שלו... אך עד מהרה נאלץ להבין כי ללמדני העיר וילנא אין פנאי להאזין לאמרות השפר היוצאים מפיו, ובשל כך ישב כאבל בין חתנים. כך יהיה, היה אומר מרן בעל הח"ח זצוק"ל, עם בני האדם שהתרגלו לתארים מדומים שאינם הולמים את מידותיהם בעולם הזה, עד שנדמה להם שאכן ראויים הם לתארים אלו. כשיבואו לעולם האמת וישבו במחיצת גדולי התורה האמיתיים, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים, ולא יבינו אף מילה היוצאת מפיהם, יהיה זה עבורם גיהינום איום ונורא. • משל זה אותו היה מספר מרן בעל הח"ח זיע"א בשמו של המגיד מישרים דוילנא, תואם את כל חיינו בעולם הזה. פעמים רבות פוגשים אנו בבני אדם המתרברבים ונוהגים עצמם כבעלי הבית בעולם, מדמיינים כאילו הם קובעי ומעצבי המדיניות העולמית, ובהבל פיהם חותכים וקוצבים חיים, אך במפגש קצר מול המציאות מתגלה האמת המרה מבחינתם. ביקור חפוז בעיר הגדולה מעלה, כי שמם ומעמדם לא נודע, ועל יכולותיהם איש לא שמע. למנהיגי השלטון במדינת ישראל ישנה נטייה לחוש כי הם מנהלים את העולם. על שולחנם ובשיח מרעים חותכים הם גבולות, מעלים ומורידים החלטות חשובות ובעלות ערך, קובעים את עתידם של בעלי דרגות, ואף מייעצים חינם לנשיאים וראשי מדינות בעולם את הדרך הראויה בה עליהם לפעול מול גלי הטרור הפוקדים את ארצם, בעיות כלכלה עימם הם מתמודדים ואף בנושאי צונאמי ורעידות אדמה יודעים אותם "מומחים" לייעץ ולכוון, להדריך ולנתב, ואף "לקצוף" על אי ציות לשיטתם הנבונה... הסערה שהתחוללה השבוע סביב דו"ח פלסנר, מהווה הצצה קלה לרמת אפסיותו של האדם. חברי הוועדה כמו גם שולחיהם בטוחים היו, וחלקם עדיין, סמוכים ובטוחים כי ביכולתם הדלה לקבוע ולהחליט על עתידו של שבט לוי של דורנו – הישיבות הקדושות וכוללי האברכים. לו מבינים היו אותם יומרניים כי תפיסת עולמם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתפיסתנו, לא היו מתיימרים להתערב ולהביא את דעתם במופלא מהם. פעמים מכת הברק שקיבל פייבל באותו בית כנסת וילנאי צריכה ללוות את כל אותם 'ידענים' ולשמש להם כמשל ודוגמה. |