מידע מודיעיני

מי ביטל את הפגישה שתוכננה למופז עם יו"ר הרשות אבו מאזן?

עוד לפני המתיחות שפרצה ביניהם על רקע ועדת פלסנר, טענו אנשיו של מופז, כי "ראש הממשלה הביא לביטול הפגישה שתוכננה למופז עם אבו מאזן". הפגישה אמורה היתה להיערך השבוע ביום ראשון, אך בוטלה במפתיע. אנשי מופז אמרו כי נתניהו לא רצה להגדיל את מעמדו של מופז, בעיקר לאחר פגישתו לפני שבועיים עם הנשיא אובמה בבית הלבן, ועל רקע המחלוקת שלו איתו בעניין ממצאי ועדת פלסנר.

מופז עצמו לא היסס לשגר חיצי ביקורת נגד נתניהו, וטען כי ראש הממשלה עומד מאחורי טירפוד הפגישה. זו אינה פעם ראשונה שמופז משתלח בראה"מ (ולאחר מכן מבקש סליחה). בעבר כינה אותו שקרן, ולאחר מכן התנצל.

סביר להניח שגם הפעם מופז עוד יתנצל, כיון שהראיות ברובן מצביעות על אבו מאזן, כמי שביטל את הפגישה. הוא ולא אחר. הביטול הפלשתיני נבע מהתנהלות בעייתית של מופז עצמו.

נתניהו שחש נפגע מהאשמה שהופנתה נגדו, כי הוא זה שמנע ממופז להיפגש עם יו"ר הרשות, רמז השבוע בדיון בוועדת החוץ והביטחון, כי בידיו חומר מודיעיני, שמצביע על כך שלא היה לו כל קשר לביטול הפגישה. "אני אומר מפורשות. ביטול הפגישה לא היה קשור אלי". מיד לאחר המשיך כממתיק סוד: "יש לי את כל הנתונים ואפשר יהיה לחשוף אותם בפורום יותר חשאי".

לפי הדיווח, התקיימה לפני הפגישה, שיחת טלפון בין שליחו האישי של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו, לבין ראש צוות המו"מ הפלשתיני, סאיב עריקאת. בשיחה התברר כי מופז לא בא להציע ויתור חדש מטעם ראש הממשלה (או מטעם עצמו), אלא מבקש לבוא לפגישה כדי לדבר על חזרה לשולחן המו"מ.

מופז עצמו תידרך את הכתבים באומרו, כי פגישתו עם אבו־מאזן "מתואמת" עם נתניהו. מיד לאחר מכן הוסיף, כי הוא אינו יוצא אליה כשליחו של ראש הממשלה, ואינו מתכוון להעביר מסר ישיר מנתניהו, אלא רק להדגיש את עמדותיו האישית.

הפלשתינים הבינו איפוא כי מופז אינו מגיע לפגישה עם חבל ארוך מנתניהו להציע הצעות חדשות. מטרתו היא לקבל חבל הצלה פלשתיני במלחמת ההישרדות הפוליטית האישית שלו, כדי שיוכל לספר, כי לצורך כך נכנס לממשלה. לפלשתינים התחוור כי מה שיאמר בפגישה, הוא על דעתו האישית בלבד.

כל העת המשיך מופז בהתנהלות אישית בעייתית, תוך שהוא "חוגג" עם קמפיין תקשורתי סביב הפגישה. כמו כן שמעו הפלשתינים את מופז מצהיר כי "הפגישה נועדה לחידוש המו"מ". הדברים הרגיזו אותם. "מעולם לא הסכמנו לחידוש המו"מ", טענו. "התנאים שלנו נשארו כפי שהיו: הפסקת הבנייה בהתנחלויות והכרה בקווי 67".

טעות נוספת של מופז היתה, כשניסה לתאם את הפגישה בערוצים פתלתלים דרך מכרים פלשתינים, תוך שהוא עוקף את הבכירים הפלשתינים הנמצאים בסביבתו של אבו־מאזן. לפיכך מיד לאחר ששמעו על אפשרות לפגישה, פעלו לבטלה.

אלא שלמרות כל הנימוקים הללו, טוענים (עדיין) בלשכת מופז, שלשכת ראש הממשלה היא שטרפדה את הפגישה על רקע המתיחות סביב החלופה לחוק טל. לנתניהו לא תהיה ברירה, ואם ימשיך מופז להאשימו, הוא יצטרך לשלוף את המידע המודיעיני הסודי.

המנדט הבריטי

מי יודע: מה באמת חושבים במשרד החוץ בלונדון על נתניהו?

אם מישהו רוצה לדעת מה חושבים במשרד החוץ הבריטי על נתניהו, הוא אינו צריך להגיע עד מסמכי ויקליקס. די לו לעיין במסמכים רשמיים מסווגים ותכתובת דואר אלקטרוני פנימי, החושפים את היחס של לונדון לראש הממשלה. מסמכים אלו מגלים: "נתניהו עושה שימוש בסוגיית ההסתה הפלשתינית כטקטיקה לעיכוב המו"מ".

המסמכים נחשפו השבוע על ידי התקשורת הבריטית, בעקבות בקשה של ארגון מקומי שביקש בשם "חוק חופש המידע" לקבל חומרים בעניין זה.

באופן רשמי ופומבי, מצהירה בריטניה ומצהיר ראש הממשלה שלה, דיויד קמרון, כי "בריטניה היא ידידה של ישראל". קמרון אוהב לומר כי הקשר הבריטי לישראל הוא "בלתי ניתן לערעור". אולם המסמכים שפורסמו מטילים ספק באמירות הללו של קמרון, ומעיבים על יחסי שתי המדינות.

במסמכים נטען כי נתניהו מדבר אחד בפה ואחד בלב. מצד אחד הוא תומך בפיתרון שתי המדינות, אך מצד שני הוא מתנגד תקיף להסכמי אוסלו. עוד נחשף, כי משרד החוץ הבריטי נמנע מלהתייחס באופן רציני לטענות הישראליות על ההסתה הפלשתינית הנעשית בעידוד בכירים ברשות הפלשתינית. במסמכים נטען כי נתניהו עושה שימוש מניפולטיבי בעניין הזה, "כדי לבלום את תהליך השלום עם הפלשתינים".

באחד המסמכים נכתב כי "לנתניהו יש היסטוריה של שימוש בסוגיית ההסתה הפלשתינית נגד מדינת ישראל, כטקטיקת עיכוב בשיחות השלום". במשרד החוץ הבריטי מפקפקים בעצם הטענה של נתניהו, ומדגישים כי אין ודאות שאכן יש הסתה בספרי הלימוד הפלשתינים בשטחים. "חוסר הבנה ובעיות תרגום מהשפה הערבית לאנגלית גרמו לחשוב שאכן יש כזו הסתה", נטען.

במשרד החוץ הבריטי ניסו לדחות את ההדלפה הזו, וטענו כי הניירות נוסחו על ידי פקידים זוטרים, מול העמדה הברורה של משרד החוץ שהובעה בפרלמנט. אלא שגורמים בבריטניה, מתחו ביקורת חריפה על העמדה הבריטית העולה מהמסמכים, לפיה זוכה ההסתה הפלשתינית להתעלמות מכוונת על ידי ההנהגה הלונדונית. הטענה היא שמשרד החוץ הבריטי לא פועל כבן ברית אמיתי של מדינת ישראל.

חבר פרלמנט בריטי, פיליפ הולובון, צוטט באומרו כי "יש מספר הולך וגדל של מסמכים המהווים ראיה שארגונים פלשתינים רשמיים, שחלקם נתמכים על ידי בריטניה, האיחוד האירופאי והאו"ם, מקדמים טרור ופיגועי התאבדות בניסיון לסייע למטרה הפלשתינית. למרות זאת, משרד החוץ הבריטי, מזדחל באופן מפתיע בבדיקת ראיות אלה ובגינוי של האחראים הנפשעים לכך".

לטענת חבר הפרלמנט הבריטי, פועלת בריטניה בדו פרצופיות. מצד אחד היא מציגה עצמה באופן רשמי כידידה של מדינת ישראל. מאידך מנסים כמה פקידי ממשלה בריטיים לגרום להטיה לטובת הפלשתינים, ומכניסים את דעתם לתוך מסמכים רשמיים של ממשלת בריטניה.

המנדט הבריטי אינו חוזר ארצה, אך הבריטים ממשיכים איפוא להתווכח על היחס הרצוי שלהם כלפי מדינת ישראל.

ערפאת והרעל

תחקיר אל־ג'זירה: הקונספירציות לא נעלמות, אלא חוזרות שוב ושוב

יש דברים שחוזרים על עצמם שנה אחר שנה (ולעיתים פעם בשנתיים). אחד מהם קשור לנסיבות מותו של יושב ראש הרשות הפלשתינית, הראיס יאסר ערפאת. 8 שנים לאחר מותו והקונספירציות מתעוררות שוב.

הפלשתינים מתעקשים שערפאת לא מת מוות טבעי. השמועות שהם מפריחים – שנה אחר שנה – הן שהוא הורעל למוות. החיצים מופנים כמובן ל"מוסד" הישראלי. מבחינת הפלשתינים: מדינת ישראל היא שגרמה למותו.

גורמים בישראל אוהבים לשמוע את הגרסה, כי מי שגרם למותו הן אכן זרועות המודיעין – שב"כ או מוסד, ולכן מכחישים, אך קורצים בשובבות, כאילו מסתירים דבר מה. המציאות רחוקה מכך. ערב מותו היה ערפאת מעורער, מבולבל, מבודד במוקטעא, ותיפקד באופן לקוי. מבחינה ישראלית, ערפאת כבר אז היה גמור, ומוטב היה להניח לו להמשיך כך כערך הסברתי, בהפוך על הפוך. לאיש לא היה אינטרס להרעיל אותו, כפי שמאשימים הפלשתינים.

ידידו לשעבר אחמד ג'בריל, סיפר כי ערפאת מת ממחלה זיהומית. אחד מרופאיו סיפר שנפח את נשמתו בעקבות קריסת מערכות. כל זה לא משכנע כאמור את מקורביו, המתעקשים לטעון כי הוא הורעל בהוראת ראש הממשלה שרון. הטענות על כך הסתמכו בין השאר על לחישה שנקלטה במיקרופון בה אמר שר הביטחון דאז, שאול מופז, לראש הממשלה, אריאל שרון, בתחילת שנות 2000 שצריך "להיפטר מערפאת".

לפלשתינים יש אינטרס שהתעלומה סביב מותו תימשך. בדרך זו מטפחים בקרב הנוער, אתוס סביב המנהיג. לכל זה הצטרף השבוע תחקיר מקיף של רשת "אל־ג'זירה", בו נטען כי ישנם ראיות חדות וברורות שערפאת אכן הורעל. בתחקיר נטען כי בבדיקות שנעשו לחפציו האישיים, נמצאו רמות חריגות של רעל מסוג פולוניום.

התחקיר, שנערך במשך תשעה חודשים, מגלה כי בריאותו של ערפאת הייתה תקינה עד שהידרדרה באופן פתאומי בסוף 2004. לפני מותו עבר בדיקות בבי"ח בפאריז, ולא אותרו עקבות של רעל בדמו. אולם בדיקות שנערכו בשווייץ בבגדיו, במברשת השיניים שלו ואפילו בכאפייה המפורסמת שלו, גילו רמות חריגות של פולוניום. מדובר בחומר נדיר ומאוד רדיואקטיבי.

בתחקיר נאמר גם כי החפצים, שהועברו על ידי אלמנתו של ערפאת, לאל־ג'זירה, ומשם למכון השווייצרי, היו מוכתמים בדמו של ערפאת. הדם נבדק ושם נמצא הרעל. עם זאת חשוב לומר שגם אם זה נכון, אין ודאות שזרועות ישראליות מעורבות בהרעלה.

לפני כשנה וחצי טען קצין מודיעין פלשתיני, שנחשב למתנגד של הרשות הפלשתינית, וטען לשחיתויות רבות בה, כי ערפאת הורעל בחומר פולוניום, כפי שעולה כעת מהתחקיר. הקצין רמז כי מתנגדיו הפלשתינים של ערפאת, הם שהרעילו אותו ולא גורמים ישראלים. הדבר מסתדר גם עם עדותו של ראש לשכתו של שרון, דב וייסגלס. בקטע הבא.

"אגדת עם"

האם שרון ביקש "לסגור מעגל" ולחסל פיזית את הראיס?

בתחקיר הנ"ל נטען, כי הרעל פולוניום שימש גם במקרים אחרים של הרעלה. כך למשל, אלכסנדר ולטרוביץ' ליטוויננקו, סוכן ביון רוסי שעבד בשורות הקג"ב, שהפך למתנגד לשלטונו של ולדימיר פוטין, הורעל למוות באמצעות החומר הרדיואקטיבי המסוכן.

חקירת שירותי הביטחון של בריטניה גילתה, כי החומר הרדיואקטיבי הוחדר לכוס התה של המרגל הרוסי בעת שסעד במסעדה. ליטוויננקו גסס במשך תקופה קצרה, שערותיו נשרו והוא איבד ממשקלו וסבל מהקאות. באל־ג'זירה נטען, כי הסימפטומים הללו אפיינו גם את ערפאת בימי גסיסתו.

כך או כך, מותו של ערפאת אירע בתיזמון מוזר. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, החליט מיד עם כניסתו לתפקיד על שינוי גישה כלפי הרשות הפלשתינית. שרון גרס כי הרשות הפלשתינית היא בעיה קשה, כאשר ערפאת הוא האויב מספר אחת.

לשרון היתה הזדמנות לחסל את ערפאת במלחמת לבנון הראשונה, כאשר הראיס הפלשתיני נתפס על הכוונת של הצבא בעת שצר על ביירות. אולם שרון איפשר לערפאת לצאת ממקום מחבואו ולעבור לתוניס ללא הפרעה. היו שטענו, כי שרון הצטער על כך כל ימיו. הוא יכול היה כבר אז, לסיים עם הבעיה הפלשתינית ולחסל את העומד בראשה.

לפיכך נטען כי המטרה של שרון היתה לחסל בהמשך את ערפאת, ולסגור מעגל. ראש לשכתו דאז, עו"ד דב ויסגלס, מכחיש כאמור כל קשר בין שרון לבין מותו של ערפאת. ויסגלס אומר כי ערפאת לא הורעל. לדבריו, במערכת הביטחון היו הצעות להיפטר מערפאת, בין היתר הוצע לשלוח יחידה מיוחדת לחטוף אותו ולהעביר אותו מחוץ לגבולות המדינה. אולם שרון לא אישר פעולה זו, בשל האפשרות של תקלה במבצע, והחשש שישראל תואשם במותו.

ח"כ ישראל חסון, שכיהן כסגן ראש השב"כ בסוף שנות ה־90 והיה שותף לשיחות השלום עם הפלשתינים, דחה השבוע את ממצאי תחקיר "אל־ג'זירה". בתקופת כהונתו של חסון, התבצע הניסיון הכושל של המוסד להתנקש בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל בירדן.

לדברי חסון, התחקיר הנ"ל אינו אלא "אגדת עם". חסון אמר כי "סיפורי מסתורין מוכרים לאנושות מאז ומתמיד", אולם במקרה הזה, אין מדובר בסיפור כזה. בכל מקרה, באם אכן נמצא רעל שכזה, הרי שמדובר בחומר שמיוצר במתקנים גרעינים בלבד. מספר המדינות שיכולות לייצר רעל שכזה מוגבל מאד.

מי שהושפעה מהתחקיר, היא סוהא ערפאת, אלמנתו של יו"ר הרשות הפלשתינית, שקראה להוציא את גופת בעלה מהקבר בכדי לבחון דגימות DNA שישפכו אור נוסף על הטענות.

המעניין הוא, שמי שערך את התחקיר, הוא העיתונאי קליינט סוייצ'ר, שאינו יכול להיכנס לרמאללה מחשש לחייו. זאת משום שלפני שנה וחצי הדליף לרשת הקאטרית את המסמכים שהראו נסיגה פלשתינית לכאורה מהעמדה הרשמית והגלויה שלה במשא ומתן מול ישראל.

בשורה התחתונה: סיפור מותו של ערפאת לא תם, והוא יעסיק עוד רבות את התקשורת. בקונספירציות כולם אוהבים לעסוק, בעיקר אם מעורב בהן ניחוח ישראלי בטעם של מוסד ושב"כ...

"עם שפם"

ג'יימס בייקר מעיד: במה דומים שמיר ונתניהו ובמה הם שונים?

"הערבים אותם ערבים, והים אותו ים", אמר השבוע נתניהו, לאחר פטירתו של יצחק שמיר – ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. בכך הזכיר נתניהו את האמירה המפורסמת של שמיר, ואת המדיניות שלו בעניין "הים והערבים". שמיר גרס כי הערבים לא השתנו, ומטרתם היחידה היא לזרוק את כל היהודים לים (של עזה).

לא כולם אהבו את האמירה הזו של נתניהו, ואת האיזכור הזה של מדיניות שמיר. התקשורת עשתה מהאמירה הזו מטעמים, ובעיתון השמאל כונה נתניהו: "שמיר בלי שפם"...

מי שיכול להעיד רבות על המדיניות של שמיר, הוא ג'יימס בייקר, שהיה מזכיר המדינה האמריקאי בזמן כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה. בייקר הצטייר כיריבו של שמיר, ויצר את הזיקה בין הערבויות האמריקאיות לתהליך המדיני, במטרה ללחוץ על שמיר להגיע לועידת מדריד המפורסמת.

למרות היריבות ביניהם, נשאר בייקר מלא הערכה כלפי שמיר, ובעיקר על כך שמדובר במנהיג שאפשר לסמוך עליו. "לי וליצחק שמיר היו יחסים אישיים חמים מאוד. פיתחנו יחסי אמון. כל פעם שפגשתי אותו, היינו לבד בחדר בלי יועצים. הוא מעולם לא הדליף פרטים מפגישותינו לתקשורת, או הלך מאחורי גבי", שיחזר השבוע בייקר.

מיד לאחר מכן הזכיר את מלחמת המפרץ הראשונה, וציין כי "ההיסטוריה תהיה נחמדה לשמיר", בגלל האיפוק שגילה במהלך אותה מלחמה. לדבריו, בתקופה זו, היו היחסים של מדינת ישראל עם האמריקאים מהטובים ביותר שהיו אי פעם. "ביקשנו ממנו לא להגיב כשנורו טילי סקאד לעבר ישראל, וכך הוא עשה, למרות הביקורת שהפנו אליו רבים בממשלתו, ובעיקר שר הביטחון שלו משה ארנס".

בייקר גם התייחס לקשר בין שמיר לנתניהו, שהיה סגן שר החוץ בועידת מדריד. כזכור העדיף שמיר לקחת את נתניהו עימו למדריד, והשאיר את שר החוץ – דוד לוי, בבית. הדבר הוביל לקרע בין השניים, ונתניהו עבר לכהן בהמשך כסגן שר במשרד ראה"מ.

בייקר סבור שנתניהו אינו בדיוק ממשיך את דרכו של שמיר. יש לו על כך סימוכין, אותן הוא שמע בעצמו משמיר. "כשבנימין נתניהו מונה לראשות הממשלה, שמיר אמר שהוא רך מדי. היום יש הרבה שאומרים שנתניהו קשוח בעמדותיו. ישנם הבדלי מדיניות בין נתניהו לשמיר, אבל יחסיהם עם האמריקנים די דומים", אמר בייקר.

התאכזב מממשיכיו

התחנות בחייו של שמיר: מהלח"י, דרך המוסד ועד קצה הפירמידה

יצחק שמיר יזכר כראש הממשלה השייך לדור מייסדי המדינה. התחנות בחייו רבות ומענינות. הוא נולד בשם יצחק ירזינסקי ועלה ארצה בבחרותו. בהמשך – לפני הקמת המדינה, הצטרף לאצ"ל, עבד כפועל בניין (כן כן – כמו דוד לוי) וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו נותרה בפולין ונספתה בשואה.

כאשר הלח"י התפצל מהאצ"ל, פרש שמיר ועבר לשם. הוא לא אהב את שיתוף הפעולה ההדוק מידי לטעמו של האצ"ל עם הבריטים, וחיפש ארגון קיצוני יותר. בלח"י אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל", על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק נגד השלטון הבריטי באירלנד. הבריטים עקבו אחריו ורדפו אותו, והוא נאלץ לשנות גם את שם משפחתו לשמיר. כמו כן גידל זקן ופאות ותקופה ארוכה הסתובב במעיל ארוך וכובע, תוך שהוא מכנה את עצמו: "הרב שמיר".

הדבר לא עזר לו, והבריטים תפסו ולכדו אותו. הוא הושם בתא מעצר בכלא מזרעה, אך הצליח להמלט מהמקום עם חבר לח"י נוסף – אליהו גלעדי. מחוץ לכלא הנהיגו השניים את הלח"י, לאחר שהבריטים חיסלו את המנהיג הקודם – אברהם שטרן ("יאיר").

בלח"י היה אחראי לפעולות שונות, שהבולטת שבהן היתה ניסיון התנקשות בחיי הנציב העליון, הרולד מקמייל, ורצח הלורד מויין במצרים. שמיר נתפס שוב והפעם שוגר למחנה מעצר באריתריאה. שוב הצליח להימלט, ברח לפאריס ולאחר הקמת המדינה חזר ארצה.

שמיר גויס למוסד, ובהמשך הצטרף לתנועת חירות, ונבחר לכנסת ב־73 במסגרת הליכוד. תחילה היה חבר בועדת חוץ וביטחון ואט אט טיפס במעלה המפלגה. הוא זה שגרם לליכוד להתחיל לבחור את הרשימה באמצעות המרכז, ולא באמצעות ועדה מסדרת. היה זה לפני בחירות המהפך ב־77 והדבר נעשה בניגוד לדעתו של מנחם בגין – מנהיג הליכוד. בגין לא שכח, ולא מינה את שמיר לשר בממשלה, אלא דחק אותו להיות יו"ר הכנסת.

שלוש שנים לאחר מכן, מונה שמיר לשר החוץ, והמשיך בתפקידו זה גם לאחר הבחירות ב־81. עוד קודם התנגד להסכם השלום עם מצרים, אך ביצע זאת בתפקידו כשר בממשלה לרבות נסיגה מסיני ופינוי ישובים. בתפקידו חיזק את הקשר עם מדינות אפריקה והגוש הקומוניסטי.

כאשר בגין הודיע במפתיע – "איני יכול עוד", זכה שמיר בתפקיד והרכיב את הממשלה החדשה, כשהוא שומר בידיו את תפקיד שר החוץ. בהמשך, ב־84, עמד בראש ממשלת הרוטציה יחד עם פרס, שיתף פעולה עם רבין (שר הביטחון), כאשר פרס היה ראש ממשלה, הרוויח מ"התרגיל שלא הריח", והקים שוב ממשלה, אך לאחר ועידת מדריד התפרקה הממשלה עם פרישתן של "מולדת" ו"התחיה".

הבחירות הוקדמו, בתקופה בה החל גל הטרור באמצעות דקירות (הלנה ראפ הי"ד). בד בבד החלו בעיות ומריבות פנימיות בליכוד, הפגנות מחאה ברחוב עם סיסמאות: "מושחתים נמאסת" וגל עכור בארץ (המזכיר מאד את הימים הללו). כל זה הוביל את שמיר להפסיד בבחירות ליצחק רבין ב־92 ולהסכמי אוסלו.

שמיר פרש מראשות הליכוד, נשאר כח"כ עד סוף אותה קדנציה, ולאחר פרישתו הסופית ניהל חיים שקטים בביתו בת"א, כאשר הוא מפציע מעת לעת בתקשורת (בעיקר כדי להביע אכזבה מממשיכיו).

כלכלה או קלקלה

המשבר הפוליטי מצמיח מפלגות שטוות חלומות ורוקמות תוכניות

הדיבורים על אפשרות של הקדמת הבחירות, העירו שוב את המערכת הפוליטית. כל המפלגות שכבר ראו עצמן בכנסת הבאה, דוגמת יאיר לפיד, חזרו שוב למרכז הבמה בהצהרות, ראיונות והתבטאויות. גם השר לשעבר חיים רמון, כבר מדבר על מפלגת מרכז חדשה, ויש להניח שככל שהמשבר הפוליטי יעמיק, יתווספו עוד מפלגות וגופים קיקיוניים המבקשים למצוא מקום בכנסת הבאה.

השבוע "התבשרנו" על עוד מפלגה כזו. מדובר בשני אחים צעירים ודינאמיים לבית גולדשטיין שהקימו מפלגה בשם "כלכלה". הראשון הוא דני גולדשטיין – יו"ר המפלגה, בן 48, שנולד בארה"ב, גדל ולמד בארץ. כיום הוא עוסק בנדל"ן והוא מעסיק למעלה מאלף עובדים במסגרת מפעליו.

השני הוא אחיו – בני גולדשטיין בן 35, נולד ולמד בארץ, הקים את הארגון 'שימות' (גניזה) בו מכר עשרות אלפי קופסאות גניזה בארה"ב. "החלטנו לשנות דרסטית את עולם הכלכלה הישראלי האכזר", מכריזים האחרים ועיניהם בורקות. ברוכים הבאים ל"מדינת הרווחה", נוסח האחים גולדשטיין.

אז מה בעצם מחדשים במפלגת "כלכלה"? בני גולדשטיין: "המצע החברתי שלנו הוא בעיקרון זהה לאחרים, אבל יש בו בהחלט חידושים. לדוגמה מתן שכר לעובדים, לא אחת לחודש, אלא אחת לשבוע או אחת לשבועיים. זהו שינוי מהפכני שיש לו השלכות רבות במשק הישראלי".

בחודשים האחרונים הם עבדו במרץ, חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מנסים לגייס קולות. בארה"ב הם הצליחו להגיע עד הבית הלבן ולהיפגש עם אנשי קונגרס חשובים שמביעים תמיכה והתעניינות.

"אנשים תוהים", אומר גולדשטיין, "איזה סדר יום יש במפלגה שלנו, ימין או שמאל ואנו שוללים זאת לחלוטין. הקיצוניות הזו מיצתה את עצמה. היום הזמן הוא 'זמן כלכלה'. הזמן להורדת המיסוי, או לחילופין רצון לשנות מדיניות חברתית כלכלית על ידי צעדים קטנים, כאמור, ולאט לאט לחולל המהפך הנדרש שודאי לא יבוא מהרגע להרגע".

לסיכום – בדיוק כמו כל שאר המפלגות שטוו חלומות, הפציעו בבחירות, ונעלמו כלעומת שבאו. בעתיד נדע האם מדובר במפלגת כלכלה אמיתית או כוכב שביט בשמי האופק, ומפלגה שתישאר מתועדת אך ורק בהיסטוריה של רשימות וועדת הבחירות.

תבוא מחר

סיפור ירושלמי: גורלן של נעליים שנשכחו אצל הסנדלר 20 שנה?

ולסיום משהו שהגיע בדואר האלקטרוני השבוע, ובו סיפור שסיפר אחד מזקני העיר ירושלים. "אני גר בירושלים זה למעלה מארבעים שנה, ראיתי את ירושלים במיטבה, ראיתי אותה עושה היסטוריה, ראיתי אותה במלחמות וגם ראיתי אותה בשמחות. אבל רציתי לספר לכם במיוחד על אנשי ירושלים ומעשה שהיה כך היה:

"באחד השבועות האחרונים החלטתי לעשות סדר בניירת שהצטברה אצלי במהלך השנים והתיישבתי למיין את תכולתה של קופסת הניירות. לפתע הבחנתי בקבלה ישנה ששכבה בתחתית הקופסה. וראיתי שכתוב בקבלה, כי לפני עשרים שנה הפקדתי לתיקון זוג נעליים אצל הסנדלר בקינג ג'ורג'. משום מה לא זכרתי לקחת אותן עד היום. לא יכולתי להתאפק והחלטתי לברר מה עלה בגורלו של אותו הסנדלר".

"כיתתי רגליי בואכה קינג ג'ורג', עברתי את פסי הרכבת הקללה (כך במקור) החדשים, והנה הפלא ופלא, חנותו של הסנדלר עדיין הייתה שם. נכנסתי וראיתי את הסנדלר שוקד על זוג נעליים. הוא הרים את ראשו ושאל אותי לרצוני".

"הוצאתי את הקבלה ואמרתי לו בהיסוס, 'תראה, לפני עשרים שנה השארתי אצלך זוג נעליים לתיקון ושכחתי לבוא לקחת אותן. רציתי לבדוק, האם יש סיכוי שהן עדיין אצלך?'

"הסנדלר נטל את הקבלה וקרא אותה בעיון, 'יפה יפה...' המהם ככה לעצמו, הוא החזיר לי את הקבלה, אמר 'חכה רגע' ונכנס לחדר הפנימי".

"לאחר דקה של כמעט דממה מלווה בתזוזות קלות, צעק אלי מבפנים, 'אתה מנחם?', 'כן,' עניתי. 'אז אין בעיה, תבוא מחר, יהיה מוכן'...".

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

•

צו הבאה – האם נתניהו יגיע לוועדה לביקורת המדינה באמצעות שוטרים? באם הוא לא יסכים להופיע שם מעצמו, מתכנן יו"ר הוועדה ח"כ אורי אריאל להפעיל את אנשי החוק נגד נתניהו. מדובר בדיון שאמור להיערך בעניין ממצאי המבקר על אסון הכרמל. אריאל לא הצליח עד כה להגיע להסכמה עם לשכת ראש הממשלה על הופעתו של נתניהו בדיון שיערך בנושא. לפיכך קבע אריאל את הדיון לעוד שבוע וחצי. בכוונתו לפעול להוציא כאמור צו הבאה לראש הממשלה ולשרים המבוקרים.

•

ארץ העב"מים – הסקרים בארה"ב צמודים. אובמה ורומני מתמודדים זה מול זה, ועד הבחירות יהיו עוד סקרים רבים. הנושאים בהם עוסקים הסקרים נוגעים למדיניות הכלכלית ולמדיניות החוץ של ארה"ב. אבל השבוע פורסם סקר נוסף, שרק בארה"ב יכול להתפרסם. הסקר שואל: מה יקרה אם יפלשו חייזרים לארה"ב. מי יתמודד טוב יותר מול מתקפת חייזרים? אובמה או רומני?... בארץ לא יכול היה להיות סקר שכזה, אבל בארה"ב – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – גם כאלו סקרים יכולים לבוא בחשבון. על פי תוצאות הסקר אובמה יכול להיות מעודד. 65% מהנשאלים אמרו שאובמה יתמודד טוב יותר מרומני מול "מתקפת חייזרים". גורמים בארה"ב שהבינו עד היכן ידרדר מצבם, מיהרו להסביר, כי הסקר בא בעצם לשאול, את מי מעדיפים בשלטון, אם יארע משהו בלתי צפוי, שיאיים על שלום אמריקה. אגב, הסקר מעלה עוד, כי רוב הציבור בארה"ב סבור שהממשלה מסתירה מהאזרחים מידע על עב"מים. אכן ארץ האפשרויות והסקרים הבלתי מוגבלים.

•