תמיד כשחם בחוץ, חושבת עד כמה אנו ברי מזל,שיש לנו לאן למהר ולחזור קורת גג מוצלת מעל הראש, מים, אוכל וחום אנושי. כל כך לא מובן מאליו לכל מי שמוטלים בקרן זווית, על מדרכה לוהטת, ספסל מזדמן שהופך לא אחת לזה הקבוע. שקופים וחיוורים מאובנים מכאב. וכן לא רק אנשים מוטלים... גם בעלי החיים. בסביבת מגורי בעיקר החתולים, שתמיד תמיד מתרבים, למרות שגם לאלה הבוגרים אין ממה להתקיים. ולמה משווה כי לכל מי שהוא בעל חיים, שנשמה באפו יש צרכים בסיסיים וכשהם חסרים, הסבל בהתאם. וכמה מעט נדרש לעיתים בפועל כדי לעזור מעט, זה רק הסיפורים או הפחדים שאנו רגילים לספר לעצמנו שזה קשה, אבל מה קשה בלהניח מים לחתולי הרחוב בפינה מוצלת אליה הם קרובים ? כשעושים פעם אחת, כשמצילים פעם אחת, גם צורת החשיבה המקובעת ביותר, מתחילה להתאוורר ולחייך לאחר. שבת נעימה וקרירה לכל. יעל פריאל.
נ.ב. ויכול להיות שזה קשור באיזה שהוא אופן לחלקיקי האלוהי. לא, לא זה שבשמיים מעל, אלא זה הקיים בנמצא, בלב האדם. |