שף מוכר אמר לי פעם שאין גרוע משולחן שהיושבות סביבו הן נשים בדיאטה. די שאחת תזמין דג בגריל וסלט בלי שמן כדי לקלקל לכולם את האפשרות לחטוא בקלוריות מיותרות. זה לא שהוא לא מרוויח על הדג והסלט. אין מה לדאוג לו בנושא הזה. שולחן על טהרת הדיאטה לוקח מן השף הנאה אחרת: להאכיל אנשים ולראות אותם מתמוגגים. שפים הם גלגול מודרני של האם היהודייה וזאת ללא קשר לשמו של האל אליו הם מתפללים. רובם מתפללים ביותר דבקות לאלוהי המחבת והכמהין מאשר לאל שבמרומים. כששמים חומרים במחבת ומטפלים בהם יפה לפחות יודעים מה יצא מהם. באשר לתפילה? לך דע!

למדתי באותה שיחה, שיש דרך לאלץ חבורת נשים ליהנות מארוחה במסעדה למרות הקלוריות העודפות. "ברגע שאני רואה שולחן של נשים מטופחות בנות 35 ומעלה אני מנחה את המלצרים שלי להתחיל לקחת את ההזמנות מהאישה הכי מלאה או הכי לא מטופחת סביב השולחן," הוא הסביר לי. "גם אם היא בדיאטה, במסעדה היא שוכחת מהדיאטה ומזמינה מה שבא לה. אחריה, גם זו שהכי דומה לדוגמנית צמרת לא תזמין מרק צח וסלט בלי רוטב אלא אם היא מהמשוגעים האלו שאוכלים רק עשבים, אגוזים ושותים מי חומוס".

למה אני מספרת לכם את זה? בגלל נ. המקסימה, הנוטשת את ביתה המרווח פעם בשנה על מנת לפקוד את פלשתינה מכורתינו, למרות שלאף אחת מאתנו לא ברור למה. היא ובן זוגה הם חברים על תקן משפחה. אני אוהבת את הביקורים שלהם למרות הבלגן בבית, ההמולה, הספקי העבודה הירודים, והקיטורים שלה על הקיץ הישראלי והאופי הישראלי שאני יכולה לשיר במקומה גם מן הסוף להתחלה. כל פעם שנ. באה היא בדיאטה מסוג אחר. “Who is the enemy this time?   אני מקפידה לשאול כשהיא מודיעה לי על בואם. אני כנראה היחידה בעולם המורשת להתבדח על הדיאטות שלה. לפעמים אויב העם זה פסטה (למרות שהרטבים שלה הם הטובים בעולם), לפעמים חל איסור גורף על כל הפחמימות, לפעמים יש לצרוך חלבונים כאילו ביקשה לפתח גוף של מרים משקולות במשקל כבד, לפעמים אסור לאכול חלבונים אחרי 12:04. נ. מבריקה אבל כשזה מגיע לדיאטות האינטליגנציה שלה צונחת למשהו חד ספרתי. היא דבקה בדיאטה באופן קיצוני, לא נותנת לעובדות לבלבל אותה ומבטיחה לכל העולם ואשתו שהדיאטה הזו תהפוך אותה לא רק לדקיקה אלא לדקיקה לעד. הואיל ואת ההבטחה הזו היא הפרה ב-25 שנות הכרותינו 25 פעמים אני כבר לא מתרשמת. אני רק דואגת להרחיק את האויבים מצלחתה כי לא בא לי שהיא תפסיק להיות חברה שלי.

אבל ערב אחד אני מתעלמת מן האיסורים התקופתיים: הערב בו כולנו יוצאים למסעדה. אחרי שנים בהן ניהלתי דיון מקדים עם מי שתפקידו לקחת הזמנות על האפשרות להגיש לנ. דג ללא עור, מלח, שמן או עצמות, בלוית 4 עלי חסה אדומים ושני עלי חסה ערבית חתוכים לשביעיות ועליהם חצי פלפל כחול פרוס ל27 פרוסות באורך 3 סנטימטרים האחת ושלוש רצועות של גזר גמדי, החלטתי שלערב האחרון, אחרי שבועיים בהם הקפדתי על רזי הדיאטה החדשה, מותר לי גם לחשוב על עצמי.

בחרנו בשילה (בן יהודה 182). הייתי שם בעבר אבל משגיליתי שהמקום חביב על מי שבוחר להגן בחירוף נפש על בכירי אנסי ישראל חשתי לא נוח. אבל האנסים הבכירים נמצאים מאחורי סוגר ובריח ואני באמת סבורה שגם לעבריין המבחיל ביותר מגיע ייצוג הולם. מקום קצת מוזר שילה. המחירים לא נמוכים, האוכל מאד יצירתי והקהל ברובו צעיר (הם לא מתלוננים – הצעירים – שהם לא גומרים את החודש?). המלצריות ברובן לבושות מכנסים קצרים וגופיות, מה שגורם להן להראות כמושבניקיות שעזרו לסבא לסדר מדפים בצרכנייה והלכו לעזור לגרשון במזנון. המזגן עובד, המים זורמים והאוכל שווה כל שקל.

לשולחן ניגשה מלצרית יפה ומשתדלת יתר על המידה. כאן בדיוק טמונה הבעיה. מלצר טוב חש את השולחן, יודע מתי להניח לסועדים, מתי לקחת הזמנה, מתי לספר על המנות המיוחדות. עוד לא הספקנו להתיישב והיא שאלה אותנו אם נרצה להזמין. ביקשנו מים ושיניחו לנו כמה דקות. היא הביאה מים במהירות ותפריטים ושאלה אם נרצה להזמין. י. הזכיר לה בנועם שביקשנו שיניחו לנו לכמה דקות. התפריט בשילה בנוי על "התחלות מרעננות" "מאה גרם על הפלנצ'ה", "בין לבין" ו"מחבתות". ההמלצה של המקום היא לקחת מגון מנות ולהתחלק. לא פשוט כשיש שבעה אנשים, שאחת בדיאטה כרונית, י. שלא אוכל שום דבר נא ונער בית שאוהב לטעום מכולם אבל פחות שמח "להטעים" את מנותיו לרשות הכלל.

בעודנו מתלבטים, חזרה המלצרית (בפעם רביעית בעשר דקות) כדי לשאול אם נרצה להזמין או לפחות לשמוע על המיוחדים של היום. הקשבנו לנאום ארוך מלא בפרטים בעודנו בוהים בחלל מחשש שאם נביט במישהו סביב השולחן נפרוץ בצחוק גדול. "אז תרצו עכשיו להזמין?" היא סיכמה ואנחנו שוב שילחנו אותה והבטחנו לה שנקרא לה בשנייה בה נהיה מוכנים. משהיינו מוכנים התגלתה בעיה נוספת. הואיל ושוחחנו באנגלית הזמנתי באנגלית כדי שאילו שאינם דוברי עברית יבינו. אבל המלצרית החליטה לדבר עברית. טעות מתוקה. ראשית, זה אינו תפקידך לבחור את השפה בה נדבר. שנית, ברגע שעברת לעברית הוצאת סועדים, שישלמו למעסיק שלך מכספם בעבור הארוחה, ממעגל השיחה. בעברית פשוטה קוראים לזה "חוסר נימוס". אז הערתי לה בשקט ובעברית (כי האנגלית שלה טובה פחות משלי...) בתקווה שחסכתי לה תלונה עתידית מתייר שיתלונן בפני מנהל המסעדה.

הלכנו על קרפציו טונה וטרטר טונה ממנות המיוחדים, 3 פוקצות, שהגיעו עם גזר וכרוב חמצמץ ורוטב חריף מעולה, סלט פירות ים עם אספרגוס, בצלים אפויים ודפי אורז, סלט תמנונים, שעועית ירוקה ושמן אגוזים, טארט טאטן גבינות עם פרות ים (המנה החלשה), וקבבוני דגים על מצע חציל קלוי וטחינה לנער הבית שהודיע שבגלל שיש לו יום הולדת זכותו להזמין מנה מיוחדת לעצמו. צודק! "הזמנתם פחות מידי אוכל" הודיעה לנו המלצרית בטון חינוכי. אבל עייפנו מלחנך, שהרי באנו ליהנות, ושאלנו אם יש קברנה סוביניון (שמתאים לדיאטה של נ.). מסתבר שבשילה מחזיקים מעט מאד יינות המוכרים לסועדים ששותים יין ישראלי, הנמכר ביקבים מקומיים או חנויות, בסכום של 80 שקלים לבקבוק. מסעדות כמו רוקח 73, או רפאל שקצת יותר יוקרתיות משילה לא מתביישות להחזיק יינות כאלו. י. והנחמד, שכבר הספיקו לשתות לפני 30 שנה הרבה יותר יין מששתתה המלצרית החביבה בכל ימי חייה, הקשיבו בחיוך גדול להרצאתה בנושא "איזה יינות מעולים יש לנו. אני למשל מתה על היין הזה". סבלנותו של י. איש חביב וסבלני, התחילה לפקוע והוא ביקש לדבר עם משהו שמבין. השף, בחור מקסים עם אגו צנוע, שאל איזה יינות אנחנו אוהבים, ועל בסיס זה נתן לנו לטעום שני סוגים. בחרנו ביין שלא טרחנו לזכור את שמו (וממש לא אכפת לנו) שהיה קל, נעים, ולא יותר מוצלח מן היינות שאנחנו שותים דרך קבע.

ואז הגיע האוכל (ללא כפות חלוקה) שרק מילים טובות יש לי לומר עליו. ניהלנו שיחה קצרה סביב השאלה האם מותר למסעדה לכפות על הסועדים לטעום זה מרוקו של זה ושמחנו על שאיש מאיתנו לא חולה במחלה מדבקת (למיטב ידיעתנו!). נער הבית חיסל את הקבבונים בטרם הצלחנו לנעוץ בהם מזלג, והציע לנו את החצילים והטחינה בתמורה לעוד פרוסת קרפציו. אנחנו, טובי לב שכמותנו, טענו שמן הידועות הוא שחצילים טחינה ונער הבית לעולם לא יפגשו ולכן אנחנו נקבל אותם בין אם ניתן לו קרפצ'יו ובין אם לאו. יש לו מזל לנער הבית שי. לא יכול להגיד "לא" לכל מי שקרוב אליו וטרם מלאו לו 30 (פעם זה הוגבל לאנשים מתחת לגיל 10).

משעמדנו להזמין עוד סבב מנות הגיעה ש. שאת אהובה אנחנו מכירים עוד בהיותו בבטן אימו, כשהיא מתרעמת על שלא הודענו לה מראש על בואנו. נפלנו בהתרגשות על צווארה ושאלנו אם יש אפשרות שנזכה בחסדיה (מבלי לומר מילה על "המשתדלת") וכך זכינו בשתי מלצריות. אחת שלא יודעת איך לאכול אותנו ואחרת שכמעט הכרחנו להסב איתנו לשולחן. ש. הציעה שנזמין ריזוטו פרות ים עם בייקון – מנה שמהיותה כבדה מתאימה לחלוקה בין שבעה. עוד הזמנו, בהמלצתה, פילה דג בלימונים כבושים וקלמרי – מנה שהמשתדלת אמרה שהיא מאד מלוחה ולא רק שהייתה מלוחה בערך כמו קרבמו, היא הייתה ללא ספק המנה המנצחת. גם הזמנו פילה לברק על ריבועי פסטה טרייה וחמציצים עבור נער הבית, שהודיע שאת החמציצים הוא ישמח לתרום לקולקטיב, ופסטה שחורה עם קלמרי ומרווה (שהוציאה מכולנו קולות עונג). גם בסבב הזה התענוג היה צרוף והרגשנו שממש הצליח לנו.

הואיל וביום הולדת עסקינן נער הבית היה חייב משהו מתוק. ש. חיפשה נר או זיקוק אבל הסתבר שהמקום לא דוגל בשירת "היום יום הולדת" וכיבוי נרות פומבי. אני, אגב, תומכת בגישה. נער הבית קצת פחות אבל הוא לא עושה עניין מדברים שאין לו שליטה עליהם. הוא רצה מלבי עם גרניטה פטל וקוויאר אדום (לכבוד אמא שלו, ברור) אבל הזכרנו לו שבפעם האחרונה שהוא לקח מלבי במסעדה אבא שלו, שמכור למלבי, חיסל שתי צלחות מלבי בעוד אמא שלו, שדי לה בכפית, ספרה לו את הקלוריות. אז הלכנו על מלבי אחד שהתגלה כהברקה ועוגת שוקולד אגוזים עם קרם קפה שהייתה בדיוק כמו שהיא נשמעת.

1254 שקלים עלה לנו התענוג הצרוף הזה לא כולל טיפ נדיב. ובאשר למלצרית "המשתדלת", לטובתך, כדאי לפתח "חוש ללקוחות" כי שרות מנדנד הוא שרות מעיק. את מקסימה ואין לי ספק שעם הזמן תביני לבד שכמות הביקורים שלך בשולחן שלנו הייתה קצת מוגזמת.