כותרות TheMarker >
    ';

    קריאת רשות

    בעיקר טקסטים על תרבות במובן העתיק שלה, גם פובליציסטיקה וכמה דברים אישיים. אשתדל שלא להתלהם. בלי נדר.

    0

    עיר האמנות נלחמת עם המיתוס שלה

    52 תגובות   יום שבת, 7/7/12, 16:23

    צייר במונפארנס, יהודי בסטודיו*

             

    התשוקה לפריס במוזיאון מאנה כץ בחיפה מציגה את סצנת ‘אסכולת פריס’ היהודית שפעלה בשליש הראשון של המאה ה-20. הדואליות של יהודי פריס משתקפת מציורי התערוכה. דיוקנאות רבים ודמויות רחוב בצבעים אקספרסיביים עזים מדגישים את השניות של היהודים הגולים שהגיעו ממזרח אירופה מן הפרובינציה השטעטל והפוגרומים. רובע מונפארנאס מקנה למאנה כץ, שאגאל, סוטין ופסקן השראה אך זו השראה דואלית שמלווה גם בחוסר שייכות. הרחוב ההומה והחופשי אינם הבית, אלא הסטודיו והאחווה שנוצרה בינם לבין עצמם. עבודות  המראות את פריס של היום, מקנות פרספקטיבה מעניינת לתערוכה: עד כמה יכולה פריס הסוגסטיבית או כל עיר לחיות את המיתוס של עצמה? 

    "כשהפציע השחר אל תוך יבבותיה של דוגמנית נעלבת בסטודיו של הרוסים אל תוך שירה וגיטרה שנשמעו מסטודיו של האיטלקים או אל תוך קולות היהודים השקועים בדיון לוהט, אתה לבד בסטודיו מול מנורת פרפין ומצייר את הפרות ההולכות לשחיטה"
    (מארק שאגאל 1922).

    מתוך כל הציטטות שמצאה סבטלנה ריינגולד, אוצרת התערוכה המרתקת "התשוקה לפריס" נדמה שזהו הטקסט שמתאר יותר מכל את הדואליות בחייהם של הציירים היהודים בפריס שבין שתי מלחמות העולם. אחד מאלבומיו היפים של ג’ון קייל, חבר להקת הוולווט אנדרגראונד, נקרא "פריס 1919" קייל מתייחס בטקסטים ובמוסיקה אל שיאה של תקופה; הדור האבוד של הסופרים המינגווי, פיצ’גראלד ופאונד, האמנים הגולים פיקאסו, דאלי, דה-קיריקו והפטרונית הגדולה שלהם, האמריקאית גרטרוד שטיין.

    https://www.youtube.com/watch?v=DiJybNSQ1uI (ג'ון קייל)

    באותה תקופה צמחו האזורים הלוהטים של העיר: הרובע הלטיני, פלאס דה ווז’, רובע מונמארטר וכיכר המדלן. ובכל זאת כולם רצו להיות במקום אחד. בגדה השמאלית של הסן. ברובע השביעי, במונפרנאס. שם שכנו בתי הקפה ה"דום ו"הרוטונד" שמוזכרים ב"וזרח השמש" ו"חגיגה נודדת" של המינגווי,  בשיריו של פאונד ובספר הזיכרונות של שטיין. ממונפרנאס יצאה הבשורה המודרניסטית הגדולה של חופש אחווה ושוויון- ההבטחה הגדולה של המהפכה הצרפתית ב-1789.

    אלי אנטול פביל. בית הקפה. שנות ה-40. שמן על בד

    אלי אנטול פביל. בית הקפה. שנות ה-40. שמן על בד

    מונפרנאס - חופש אחווה ושיוויון

    בשורה זו קסמה לאמריקאים נטולי ההיסטוריה, לגולים מארצות אירופאיות אחרות (איטליה, ספרד, גרמניה) שמצאו את פריס כבירת הבוהמה, והחדשנות האסתטית המשוחררת מכוחניות מלחמתית. ליהודי מזרח אירופה הפכה פריס לגלות המושלמת כי רק שם יכלו שאגאל, סוטין, מאנה כץ, אורלוף, סוטין, קרמנייה,פסקן, מואיז קיסלינג , ז’אק ליפשיף, ואליס הוהרמן, שחלקם הגיעו מפרובינציות מרוחקות במזרח אירופה, ואחרים מערי תרבות כוורשה, אודסה, וקרקוב להתאחד, ללמוד ולהסתובב בבירת האוונגרד הבלתי מעורערת.

    פריס התוססת חברתית ואמנותית היתה הלב הפועם של תרבות אירופה. הרחוב הציורי, חופש התנועה, החופש המיני, המוזיאונים והאטלייה העניקו מקלט לאמנים היהודים ואפשרו להם אווירה יצירתית פורה. אמנם רבים גלו מרצון בראשית שנות העשרים לחייהם, אך חלק מההגירה של האמנים נשאה אופי חברתי- פוליטי. אחדים נמלטו מאווירת השטעטל הפרובינציאלית שהתקיימה בעיירות מזרח אירופה. אחרים ברחו ממאורעות אלימים ופוגרומים בברית המועצות ובפולין. בתחילה גרו רבים מהם במשכנות לאמנים ברובע ה-15 המרוחק במושבת האמנים לה רוש. אם עם הזמן חדרו רבים מהציירים היהודים אל מרכז ההוויה האמנותית של מונפרנאס.

    מארק שאגאל - האמן והמוזה (1924-1925)

    מארק שאגאל - האמן והמוזה (1924-1925)

    .

    בשנות העשרים חלק מהאמנים היהודים בעיקר הבולטים שבהם כמו אמדיאו מודיליאני, שאגאל, סוטין, פסקן וקיסלינג הוצגו בתערוכות לצד ציירים לא יהודיים הנחשבים מגדולי התקופה כמו פיקאסו, חואן גרי, פרנאן לז’ה, דה קיריקו וולאמאנק מה שעורר מחדש את הלאומנות הצרפתית.

    בטקסט האוצרותי מוזכר  ה- flaneur- המשוטט העירוני, אותו מתאר וולטר בנג’מין בכתביו. המשוטט הוא המודרניסט האולטימטיבי שבוחר בעיר את דרכו ואת גורלו. הוא נע כל העת הלוך וחזור מבדידות והתכנסות, אל תנועה והתמזגות בזמן ובמקום.

    מבט נרחב על 100 העבודות המוצגות בתערוכה, מראה כי למרות השוטטות וההתמזגות עם הציירים הצרפתיים, בחרו היהודים במגמות שונות מעט מהצרפתיים או הזרים האחרים ששהו בפריס. היהודים יצאו החוצה אל החירות של מונפרנאס אך העדיפו לחזור לסטודיו המואר בשמן פרפין ולצייר דיוקנאות, חלקם עצמיים, מראות מן הסטודיו ואף מראות מן הכפר היהודי או אורח החיים היהודי כמו שאגאל או מאנה כץ.
    מארק שאגאל כותב ב-1922: "הגעתי לפריס כמו מובל על ידי הגורל, נושא עימי את מחשבותיי וכל חלומותיי. מושג תשוקתי הושג ברדתי מהרכבת בחיפושיי אחר מחוז חפצו של מאור החופש, חופש שלעולם לא התוודעתי לו במקום אחר". ובאותה נשימה מצייר שאגאל  חלק מיצירות המופת היהודיות המוכרות לבד בתוך הסטודיו, ולא את הרובע הנוצץ שבלב פריס.

    מונפארנאס בחוץ, יהודי בפנים

    הצייר היהודי התרועע והתמזג עם הסביבה אך הציור היהודי בצבעיו העזים והאקספרסיביים וגם בנושאיו, היה שונה מהצרפתי או הזר הנוצרי. זהו ציור שנוטה יותר אל האקספרסיוניזם הגרמני ומחובר לזרמים נועזים ואוונגרדיים כמו הקוביזם. הציור היהודי מתרחק מן הנטורליזם והשורשיות הצרפתית שהעדיפה את הטבע והנוף ודחתה את הבוהמיות של העיר הגדולה. הציירים היהודים אמנם יצאו אל מחוץ לפריס לצייר טבע ונוף, אך התערוכה הזו, כאמור, מדגישה את  ההתכנסות של המשוטט היהודי שמרגיש זרות  ברחוב הפריסאי, בבוהמה, והוא חוזר לתאר זאת על הבד בסטודיו.

    מאנה כץ אדם בכרך (האמן) - 1954

    מאנה כץ אדם בכרך (האמן) - 1954

    .

    הפילוסוף ואלרי בוגו מבכה ב-1997 את פריס 1919 שמחייה ג’ון קייל 25 שנים קודם לכן:

    "במיתוס של פריס, כמו בכל המיתוסים יש רגעי עצב לצד מעשי תעוזה….בואו נעצור את המסך את הרגע: המסך טרם עלה, השעון נעצר, הרכבות אנין זזות, תחנותיהן ריקות, המדרכות שותקות, בעוד רגעים ספורים הכול יתעורר לחיים. הרחובות והשדרות יתמלאו בפעילות קדחתנית והעיר כולה תעטה את זוהי התהילה. ועתה עם תקתוק השניות האחרונות, הרשו לנו להרהר בגורלו של המיתוס, המיתוס של בירת המודרניות".

    לפני עשור הייתי שותף בשחזור של סרט אקספרימנטאלי שהחל עוד לפני שנולדתי – הסרט "בראשית" של זוג מקסים, אריה ונינה ממבוש בני ה-80, חולמים גדולים של פריס שחיים בימין משה בירושלים. הם סיפרו לי על פריס של אחרי המלחמה ועל הערצתם לעיר "היינו חולים עליה עד שנות ה-70″ אמרו לי.

    http://www.youtube.com/watch?v=bifxw9C9RJk (מלקולם מקלארן)

    בפעם ראשונה הייתי בפריס מיד לאחר שירותי הצבאי ב-1992. מאז יצא לי להיות בה לפחות חמש פעמים. בשנים אלו כמות התיירים עלתה לאין שיעור ואין פינה בעיר שאינה מתויירת. גם אם תרחיקו עד פארק דה לה ווילט, או פלאס ד’איטלי, תראו יותר תיירים מפריסאים, וכולם מצלמים ללא הרף. פריס היא עיר מטווחת דרך מצלמות דיגיטליות, מצלמות וידיאו וטלפונים סלולאריים מתקדמים.המכשור החדשני נוטל מן העיר את הקסם, את הפן של ההימצאות החושית, את השיטוט, את הסקרנות, את הסיכוי להיות מופתע. ובמשפט אחד: את הנתח העיקרי של המבט האנושי.

    בנושאים אלו מטפלות עבודות בודדות (מעטות מדי, אולי מכורח) שקיימות בתערוכה. עבודות שמראות פיסות של העיר פריס ומתכתבות עם המיתוס שהוא כמשא כבד שהיא נושאת על גבה. ז’וזף דדון יצר במיצג וידיאו את טרילוגיית הסרטים "ציון" בהשתתפותה של רונית אלקבץ. "ציון" היא העבודה הראשונה של ישראלי שצולמה בתוך מוזיאון הלובר שאף תמך בהפקת הסרטים. בסרט נראית אלקבץ עטויה מכף רגל ועד ראש רוקדת עם דגל שחור שעוטף אותה לצד החדרים האלמותיים של אמנות מוסלמית עתיקה.

    דוד עדיקא שוקולד מריר.  - 2008

    דוד עדיקא שוקולד מריר. - 2008

    דוד עדיקא מציג עבודה שבא הוא מראה מקטע של מגדל אייפל ולידו צילום של פלג גופו העליון העירום של מהגר. המצלמה חוקרת את שכבות במגדל שהוא הסמל של העיר ובאותה נשימה את השכבות בגופו של המהגר שמגדיר מחדש את הקוסמופוליטיות של העיר. זוהי פריס של הגירה קבועה מסיבות כלכליות בניגוד לתקופת הזוהר שאותה אפיינה הגירה זמנית מסיבות אמנותיות.

    יוסי ברגר מציג את בניית הבטון המאסיבית של תל אביב מול מגדל מתכתי בפריס. אלא שההבדל אינו רב כל כך. שניהם בניינים חרוטיים ומתכנסים אל שמיים כחולים. ברגר מנתק את הבניינים מסביבתם הפיסית והאנושית. אלו non-places של מטרופולינים. ובכל זאת האחד מבטון במרכז תל אביב השני ממתכת במונפרנאס. זהו רמז לכך שמרכז העיר ההיסטורי של תל אביב וגם רובע מונפרנאס נבנו עם השנים יותר ויותר לגובה וכך איבדו  מייחודן. ריינגולד האוצרת כותבת כי "העבודות החדשות מייצגות את העולם שבן הגלוקאלי (גלובאלי + לוקאלי) החליף את המקומי והם בוחנים מחדש את הקודים והצפנים הנטועים בסמליותה של העיר ומתייחסים לתפיסת הרחב במציאות החדשה ללא אחיזה בעולם הממשי".

    האמנות שאחרי מלחמת העולם השנייה חיפשה ומצאה ערים חדשות. האבסטרקט-אקספרסיוניזם של מארק רותקו, וילם דה קונינג ורוברט מאת’רוול בניו יורק. הציור העז של לוסיאן פרויד, פראנק אוורבך, ולאון קוסוף מאסכולת לונדון. הניאו אכספרסיוניזם של ריכטר, בזליץ, קיפר ופנק בברלין וקלן, האקציוניסטים הנוקשים של וינה בתחילת שנות ה-70. הטראנס אוונגרד האיטלקי של אנצו קוצ’י, פרנסיסקו קלמנטה ומימו פלאדינו במילאנו וצפון איטליה בתפר שבין שנות ה-70 וה-80 .

    אבל להגיד שהאמנות מחפשת ערים חדשות כמיתוסים, תהיה אמירה בעייתית – הערים הגדולות בהן התרחשה תסיסה אמנותית לאחר פריס של  1917-1940, הפכו כיום להיות ערים לגמרי בלתי סמויות מהעין והמיתוס שלהן הולך ומתרחק מהן עצמן ומאיתנו.

      http://2nd-ops.com :פורסם לראשונה באתר במחשבה שנייה*

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (52)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/4/13 17:57:

      דלקרואה של נשות אלג'ירואח"כ האימפרסיוניסטים ואז הדאדא והפוטוריסטים והנה פריז של שנות ה20 האומנים מעבר לעשיה הרומנטית של קבוצה הם כתבו שפה חדשה הטכניקה של האימפרסיוניסטים עם אמירה של מה שאני רואה ולא מהיבט רומנטי אלא קצת יותר משקף מציאות חיה ובועטת, פריז.אל אותה אוירה נסעו אומנים ישראלים ללמוד
      ציונה תאג'ר האהובה עלי הביאה משם את הרוח החדשה.

      ''

       

      את ההשפעות של מה שתירת כל כך יפה ניתן למצוא אצל אומנים ישראלים רבים באותה תקופה

      ואחריה.

      והנה מודליאני.

      http://cafe.themarker.com/video/2727013/

       

      תודה שי:}

        23/7/12 13:06:

      צטט: LI 2012-07-11 08:36:34

      הו,פריז. בשבילי פריז היא עדיין העיר הכי רומנטית בעולם. נכון שיש פער בין המיתוס למציאות, אבל כמו כל מקום בעולם, החוויה האמיתית של העיר נתווית ונרקמת מתוך הלך הרוח הסובייקטיבי בו אתה כשאתה בה. אני הייתי מאוהבת בפריז, ולכן זכורות לי הסימטאות, הכיכרות,בתי הקפה, חנויות הפרחים, אורות דמדומים וקסם. הייתי בערים אחרות באירופה, במצבים נפשיים שונים, והם צבעו את הערים האלה בזיכרון. אבל בלי פסיכולוגיה, המיתוס של פריז מביא את ההשראה ואני לא יכולה לשכוח את המסע האינסופי בלובר ואת מליארד היונים האפורות בחוץ. יש מקומות שיש להם פינה בלב ואתה לא רוצה להרוס אותם שוב במבט נוסף, אולי תגלה שהכול היה מיקסם - שווא.

       

      בשבילי כבר פחות. ברור שאם אתה מאוהב אחד היעדים המועדפים הוא פריס. אבל כמות התיירים והמסחור שעברה העיר לא מאפשר באמת את חזרת הקסם. ביקרתי בפראג לפני 15 שנים באמצע החורף והיא היתה כמעט ריקה מאדם. ביקרתי בה בעונת התיירות לפני 3 שנים היה צפוף בגשר קארל, מלא ציירים בגרוש, וגנבים...

        23/7/12 13:01:
      כן, זה מאד נכון לילי. זכור לי העוני המרוד שעליו כותב המינגווי בחגיגה נודדת על שנות ה-30 בפריס. הציירים סבלו מעוני מחפיר וגם קנייה של יצירותיהם מדי פעם לא עזרה למצבם (שהוליד גם אמנות גדולה). אצל היהודים היתה עזרה הדדית. מה שגם שחלק מן המהגרים היהודיים הגיעו עם כסף ועזרה מהמשפחה. רובם חזרו למזרח אירופה, אך חלקם נשלחו למחנות ריכוז והשמדה.
        11/7/12 08:36:
      הו,פריז. בשבילי פריז היא עדיין העיר הכי רומנטית בעולם. נכון שיש פער בין המיתוס למציאות, אבל כמו כל מקום בעולם, החוויה האמיתית של העיר נתווית ונרקמת מתוך הלך הרוח הסובייקטיבי בו אתה כשאתה בה. אני הייתי מאוהבת בפריז, ולכן זכורות לי הסימטאות, הכיכרות,בתי הקפה, חנויות הפרחים, אורות דמדומים וקסם. הייתי בערים אחרות באירופה, במצבים נפשיים שונים, והם צבעו את הערים האלה בזיכרון. אבל בלי פסיכולוגיה, המיתוס של פריז מביא את ההשראה ואני לא יכולה לשכוח את המסע האינסופי בלובר ואת מליארד היונים האפורות בחוץ. יש מקומות שיש להם פינה בלב ואתה לא רוצה להרוס אותם שוב במבט נוסף, אולי תגלה שהכול היה מיקסם - שווא.
        10/7/12 15:50:

      ''

      JULIETTE GRECO

       

      השם שהוא סמל התקופה

      Montmartre et la Rive Gauche

       

      זכורני שג'וליאט גרקו היתה חיה מוזרה בת האיזור הצבעוני הזה, המגוון ביופי ,בעוני, ולעיתים מזומנות - רעב מייסר, אם אפשר להגדיר את הדמות הזו בשתי מילים - "שורפת חזיות" הראשונה. היא ניחנה ברוח מרד והתרסה חסרת מעצורים נגד צביעותה של החברה הבורגנית בצרפת דאז.

      חבורת היוצרים/ציירים/משוררים/סופרים/פסלים וכו' שחיה בגדה השמאלית היתה משועבדת ליצירות לכשרון עד פת לחם, והריצה אחר הכוסית והארוחה הבאה היתה דבר שיגרה, למעט דומני מן האמנים היהודים שמוצאם ניחן באופי המיוחד לגזע ומקור פרנסה דחה התמכרות טוטלית לדחף היצירה, אם איני טועה אמנים יהודים באותה תקופה לא התייסרו ומתו מרעב כרבים אחרים.

       

       

        10/7/12 10:26:
      סבבה :-)
        10/7/12 00:59:
      (מבירור עם הנט ומקורותיו, אכן במונמארטר. אם אספיק אבדוק זאת בעצמי :)
        9/7/12 12:14:

      צטט: that's me 2012-07-09 01:06:55

      נפלא שי.

      תודה רבה. מזכיר לי את הסרט של וודי אלן משנה שעברה. צחקתי עד דמעות, וגם הצצה קטנטונת לפעם.

      וגם את סטפן צוויג עם העולם של אתמול.

      וגם את המונה ליזה שאי אפשר לראות בגלל עדרי הניידים שמצלמים אותה עם ידיים מורמות.

      אבל, בתחושה שלי הרוח הצרפתית חיה ונושמת, כמו מרסלן דופרה השף של קלו ז'ולי מהעפיפונים של גארי שרוחו עדיין מפעמת במבנים הרחובות העצים שידעו כל כך הרבה.

      מחווה קטנה שלי , איור שהכנתי לתערוכה על היינה לפני כמה שנים. שגם הוא נמצא שם במונמרטר, בבית הקברות הישן. מביט על העדר.


      מעניין דניאל, כל הזמן חשבתי על 'העולם של אתמול' של צוויג כשכתבתי את המאמר, למרות שאין קשר, פשוט כמטבע לשון. ותודה שהעלית מדמיונך את העפיפונים של גארי והאיור שלך מקסים! לא מכיר בית קברות במונמארטר אולי במונפרנאס או פר לה שז?

       

        9/7/12 11:44:
      חחח...פעם אמרתי לאחד הגיסים שלי בצחוק שאני אשת העולם הגדול בלי לנסוע למקומות, הרבה דברים אני יודעת מספרים מעיתונים, מהרדיו ( מוסיקה ) עכשיו גם מהאינטרנט. בעיני לא רק פריז היא מיתוס אלא כל צרפת כולה. המווסיקה - ואיך אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את אדית פיאף , האוכל, השפה, היינות, האפנה, בגדי ה "פטיט" , הקולנוע, ז'ראר דה פארדייה , הכל הכל כל כך מקסים ומעורר השראה.
        9/7/12 11:19:
      עצובמ לשמוע גלית. כך קרה גם עם האל הארטלי. רודולף הוא במאי נהדר, אלוף בעיצוב דמויות ואווירה. הייתה לו גוורדיה של שחקנים טובים כמו קית' קאראדין וז'נבייב בוז'ולד- עזי מבע.
        9/7/12 11:16:
      תודה פייס. מאד אוהב את שרה ווהן
        9/7/12 01:06:

      נפלא שי.

      תודה רבה. מזכיר לי את הסרט של וודי אלן משנה שעברה. צחקתי עד דמעות, וגם הצצה קטנטונת לפעם.

      וגם את סטפן צוויג עם העולם של אתמול.

      וגם את המונה ליזה שאי אפשר לראות בגלל עדרי הניידים שמצלמים אותה עם ידיים מורמות.

      אבל, בתחושה שלי הרוח הצרפתית חיה ונושמת, כמו מרסלן דופרה השף של קלו ז'ולי מהעפיפונים של גארי שרוחו עדיין מפעמת במבנים הרחובות העצים שידעו כל כך הרבה.

      מחווה קטנה שלי , איור שהכנתי לתערוכה על היינה לפני כמה שנים. שגם הוא נמצא שם במונמרטר, בבית הקברות הישן. מביט על העדר.

      ''

        9/7/12 00:32:

      צטט: shai.h 2012-07-08 21:45:39

      צטט: גלית א' 2012-07-08 13:32:42

      רציתי נורא לכתוב We'll always have Paris, אבל אף פעם לא הייתי בפריז ואני מבינה קטנה מאוד באמנות. אז רק אזכיר לך את סרטו של אלן רודולף המודרניים.

      ''

       

      סרט שאני ממש אוהב, מהטובים של רודולף וגם מהשונים שלו. יש לך טעם קולנועי משובח להפליא גלית.

      איך זה שלא היית בפריס? משתתף בצערך... סתאאם :-) את עוד תהיי בעזרת אייר פראנס/אל על,

      אני בטוח. 

       

      כל הסרטים של רודולף די שונים, לא? אבל אין על בחר בי. קראתי איפשהו שהוא הפסיק לעשות סרטים כי אף אחד בהוליווד כבר לא מוכן להשקיע בו (ותודה נבוך).

        8/7/12 22:32:

      לגמרי מה שדנה אמרה לפני, בלי קשר ו//או אולי קצת. אני מצרפת  שיר שתמיד עושה לי באופן אישי להרגיש את האוויר של החודש ההוא שם. בבצוע שלטעמי הוא הכי, כתבת מופלא שי! נהדר,

       

      ''


       

        8/7/12 21:55:

      צטט: דנה.גל 2012-07-08 16:52:41

      הסקירה מרתקת, ולא שמעתי על התערוכה, אבל אפנה בשבילה זמן. אה, והמוזיקה? בדיוק בשבילי... שמחה שבאתי ואחזור לככב.

       

      ממש לא חובה לככב, כוכבים בשמיים. אלבומים נפלאים: פריס 1919 של קייל, ו-paris של מלקולם מקלארן. יש עוד אלבום מעולהשל שארל אזנבור על פריס (לא זוכר את שמו) והמון שירים

      של ז'אק ברל הגדול מכולם שמקובצים באלבום: השירים של פריס 

        8/7/12 21:45:

      צטט: גלית א' 2012-07-08 13:32:42

      רציתי נורא לכתוב We'll always have Paris, אבל אף פעם לא הייתי בפריז ואני מבינה קטנה מאוד באמנות. אז רק אזכיר לך את סרטו של אלן רודולף המודרניים.

      ''

       

      סרט שאני ממש אוהב, מהטובים של רודולף וגם מהשונים שלו. יש לך טעם קולנועי משובח להפליא גלית.

      איך זה שלא היית בפריס? משתתף בצערך... סתאאם :-) את עוד תהיי בעזרת אייר פראנס/אל על,

      אני בטוח. 

       

        8/7/12 21:39:
      כן אני מבין אותך פנינה. אבל לנו שמכירים את פריס שבין המלחמות, זה נראה קצת נדוש. וכל החיקויים האלה של המינגווי, ופיצג'ראלד ופיקסו. לא יודע היה בזה איזה התנשאות וד"לות החומר". כאילו וודי אלן אומר: "אמריקאים מה הם מבינים מחוץ ליבשת?". מה שכן הוא יודע לבנות חלום או עולם תודעה נוסף. למד את זה מברגמן בעיקר :)
        8/7/12 17:37:
      תודה לך על עוד פוסט מעשיר ומרתק.
        8/7/12 16:52:
      הסקירה מרתקת, ולא שמעתי על התערוכה, אבל אפנה בשבילה זמן. אה, והמוזיקה? בדיוק בשבילי... שמחה שבאתי ואחזור לככב.
        8/7/12 15:41:

      צטט: shai.h 2012-07-08 11:50:06

      פנינה, הייתי שמח להיות בפריס בתקופה שאת היית בה, לפני שהיתה כה מתוירת. מה לעשות, החיים זה עניין של טיימינג... אני דווקא לא אהבתי את הסרט של וודי אלן. הוא היה סוג של פריס לבורים אמריקאים, די צפוי ועם גיבור אנמי לגמרי.

       

      אבל הפנטזיות של [וודי] על המסיבות של האמנים הציירים והסופרים האנסטנציה של גרטרוד סטיין האווירה הפריזאית  של המוזיקה השנסונים ברקע וכשהעלו צילומי רקדניות קאן קאן אז טולוז לוטראק היה שם וכך סיפקו הומאז' מקסים על כל האמנים הידועים כולל שימוש בגוונים שהיו להם על הפלטה. רק בשביל הקטע הזה הייתי הולכת שוב. היית צריך להתעלם מהווה של הסרט ולשקוע בחלומות ובסרעפים של וודי על הימים ההם.

        8/7/12 13:32:

      רציתי נורא לכתוב We'll always have Paris, אבל אף פעם לא הייתי בפריז ואני מבינה קטנה מאוד באמנות. אז רק אזכיר לך את סרטו של אלן רודולף המודרניים.

      ''

        8/7/12 11:50:

      פנינה, הייתי שמח להיות בפריס בתקופה שאת היית בה, לפני שהיתה כה מתוירת. מה לעשות, החיים זה עניין של טיימינג... אני דווקא לא אהבתי את הסרט של וודי אלן. הוא היה סוג של פריס לבורים אמריקאים, די צפוי ועם גיבור אנמי לגמרי.

        8/7/12 11:46:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-07-08 00:46:43

      שאגאל זה בשבילי ניס וציור קיר ענקי שעשיתי עם תלמידי בתיכון עירוני יא' על פי ציור שלו את פיקאסו ראיתי כעת בברצלונה ואת פריס בפעם החמישית לפני כמה שנים אז גם נראתה לי נעימה יותר למבקרים אולי סתם בגלל האנשים שפגשתי. עיר שתמיד מזכירה לי גברת יפהפיה שאסור לגעת בה. יש בה משהו מאד קר ומנוכר לטעמי למרות יופיה הרב. והפוסט שלך שווה.

       

      כו תמיד יהיה בה משהו מה 'אל תיגע בי', תודה רונית

        8/7/12 10:45:
      פוסט נפלא מרתק מעשיר ומסקרן!. תודה ששיתפת!.
        8/7/12 09:45:

      צטט: שרוניני 2012-07-07 23:29:50

      כייף גדול לקרא אותך שי, טווה חוטים, עושה חיבורים.. בשבוע שעבר ביקרתי במוזאון ת"א וראיתי שוב את עבודותיו של שאגאל, אחד הציירים האהובים עליי (ואם כבר, בלי קשר לפריז (: ממליצה לראות שם את ציוריו של הצייר הפלסטינאי מיכאל חאלק)

       

      אגגל אותו, תודה שרון :)

        8/7/12 09:45:

      צטט: guitarwoman 2012-07-07 21:02:50

      התאהבתי בפריס מהרגע שעליתי מרכבת ה B ב Hotel de ville בפעם הראשונה. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. נפעמתי מהבניינים שנצבעו על ידי קרני השמש בצבע זהב. האתרים - נו הם נפלאים אבל יותר מכל אני אוהבת לשוטט ברובע הלטיני, במונפרנס, לגמוע את הרחובות, לשבת ליד הסיין בפונט נאוף. בחיי שדימיינתי בביקורים האלה את המינגווי וחבריו יושבים בבית קפה בינות לעשן סיגריות גלוואז. יש משהו בעיר הזו שהוא אלמותי ולא תלוי בשינויים באשר הם. והציירים היהודיים? נדמה לי שפעם, באחד הפוסטים, הזכרת את נושא ההגירה, הזרות, הקושי להיטמע, אולי לא צריך להיטמע ואלא תת לסביבה החדשה לחדד את מי ומה שאנחנו. הדיכוטומיה הזאת - אני שייך או לא - מן הסתם תורמת ליחודן של יצירות האמנות הללו שתערוכה.

       

      גם אני התאהבתי בפריס בביקור הראשון. עוד לא הייתי מאוהב. זה היה כבר ב-1992 והיא היתה ממוסחרת גמעט כימו היום אבל מה זה התאהבתי. רק שמעתי את השם שטלה או סן ז'רמן דו פרה ונעשה לי חם בלב. ללכת על הסן, הברים של הג'ז, קאנאל סן מרטין, הקונצרטים בפארק ווילט. אני חושב שהשייך לא שייך וכל הדיכוטומיה הזו של בית וגלות הוא סיפורם של כל יהודי, גם זה שנולד פה וחי תקופה שם.

        8/7/12 08:53:
      אשוב.
        8/7/12 07:00:
      הטרגדיה של העיר היא הפיכתה למוזיאון, מה שמקשה עליה למצוא חיים חלופיים ולהישאר רלוונטית. המזל שלה שהיא עדין עיר מדהימה ואולי החשוב מכל שהיא עיר טובה ומתחשבת בתושביה. תודה שי על פוסט נפלא.
        8/7/12 06:31:

      פריז נותרה בתדמיתה עיר של המוזיאונים.  אבל את נשמתה היא מזמן איבדה. אני הייתי לראשונה שם ב-1982  וכמובן שבאתי לבקר את החלום.  טיולים ברובעי האמנים יצרו בי מיד הבנה ששום דבר לא נותר מזה. גם וודי אלן בסרט שהוא מהטובים שלו 'חצות בפריז' הצליח להביא את מה שהייתה פריס פעם דרך חלומות הגיבורים,  בתקופה שכל פיסת אמנות הייתה חדשה בתולית ועדיין לא מוערכת אפילו דיה. אבל הראשוניות הזאת עם הויכוחים על סגנונות אמנות ומשמעותם נשמע היום כסרט מז'אנר מדע בדיוני.פריז אינה עיר של אמנות היום, גם אם מדרימים לאיזורי ההתיישבות של האמנים אז הכל הפך לבית מסחר אחד גדול.

      שאגאל זה בשבילי ניס וציור קיר ענקי שעשיתי עם תלמידי בתיכון עירוני יא' על פי ציור שלו את פיקאסו ראיתי כעת בברצלונה ואת פריס בפעם החמישית לפני כמה שנים אז גם נראתה לי נעימה יותר למבקרים אולי סתם בגלל האנשים שפגשתי. עיר שתמיד מזכירה לי גברת יפהפיה שאסור לגעת בה. יש בה משהו מאד קר ומנוכר לטעמי למרות יופיה הרב. והפוסט שלך שווה.
        7/7/12 23:29:
      כייף גדול לקרא אותך שי, טווה חוטים, עושה חיבורים.. בשבוע שעבר ביקרתי במוזאון ת"א וראיתי שוב את עבודותיו של שאגאל, אחד הציירים האהובים עליי (ואם כבר, בלי קשר לפריז (: ממליצה לראות שם את ציוריו של הצייר הפלסטינאי מיכאל חאלק)
        7/7/12 23:14:

      צטט: Izabel Mann 2012-07-07 20:24:06

      העיר הזו מאפשרת לחיות אותה כזכרון שוקעת כמעט כמו ונציה

      מעניין. רק כשונציה כל כך נמוכה שכיש הצפות נהרסים מרתפי הבתים. שלא לדבר על "מוות בונציה". פריס לעומתה כולה לגובה, כולה מונמנטאלית. משדרת 'אל תיגעו בי' בניגוד לפונטנות ולפיאצות של רומא שאת יכולה ממש לגעת בהן, להיות בתוכן.  

       

        7/7/12 23:09:

      צטט: ניקיטה רנא 2012-07-07 20:17:06

      טוב אני לעולם כבר לא אבקר שם... עשיתי את זה אולי 50 פעם אך הכל השתנה.

      אבל ללכת על הסן כשאתה מאוהב זה בכל זאת משהו, לא?

       

        7/7/12 21:44:
      חזרתי עם כוכב!
        7/7/12 21:02:

      התאהבתי בפריס מהרגע שעליתי מרכבת ה B ב Hotel de ville בפעם הראשונה. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. נפעמתי מהבניינים שנצבעו על ידי קרני השמש בצבע זהב. האתרים - נו הם נפלאים אבל יותר מכל אני אוהבת לשוטט ברובע הלטיני, במונפרנס, לגמוע את הרחובות, לשבת ליד הסיין בפונט נאוף. בחיי שדימיינתי בביקורים האלה את המינגווי וחבריו יושבים בבית קפה בינות לעשן סיגריות גלוואז. יש משהו בעיר הזו שהוא אלמותי ולא תלוי בשינויים באשר הם. והציירים היהודיים? נדמה לי שפעם, באחד הפוסטים, הזכרת את נושא ההגירה, הזרות, הקושי להיטמע, אולי לא צריך להיטמע ואלא תת לסביבה החדשה לחדד את מי ומה שאנחנו. הדיכוטומיה הזאת - אני שייך או לא - מן הסתם תורמת ליחודן של יצירות האמנות הללו שתערוכה.

        7/7/12 20:59:
      תודה רבה שוש ותודה ליאה. יאללה נזוז להפגין
        7/7/12 20:56:

      צטט: כורך דברים 2012-07-07 19:23:19

      צטט: לולה lola 2012-07-07 17:19:28

      פריז תמשיך לחיות רק במוזיאונים כי במציאות היא איבדה את הפריזאיות... ולא, לא בגלל העידן הדיגיטלי.

       זה נכון, ופריס היא כבר מזמן מיצג אחד גדול לתיירים, במיוחד הבלתי מתוחכמים.

      אבל נשארו כל האוצרות, כדאי להכיר גם את מה שחבוי במוזיאונים פרטיים רבים, כמו בתי משפחה עם כל מה שנאסף בהם. אבל אין יותר אווירה והאופי של העיר פריס.

       

      זה מאד נכון כורך... נראה שפריס ורומא יותר מכל בירות אירופה התמסחרו עד לזרא ואתה בעיקר רואה זאת בנוכחות המוגברת של היפנים וציודם האלקטרוני ובתיירות האמריקאית הקולנית. ברור שכשאתה במונמרטר או מונפארנס או פלאס ווז' יש ניחוחות של היסטוריה, של יופי, של מה שהיה. אבל צריך לעצום עיניים בשביל לחוש בזה.

      המלצרים נהיים עצבניים משנה לשנה...

        7/7/12 20:51:
      קראתי ונהניתי. בצעירותי ציירתי, ערכתי תערוכות. אז קראתי ולמדתי, כמה שאפשר היה על האסכולות השונות. דבריך הזכירו לי הרבה מהימים ההם. תודה.
        7/7/12 20:24:
      העיר הזו מאפשרת לחיות אותה כזכרון שוקעת כמעט כמו ונציה
        7/7/12 20:17:
      טוב אני לעולם כבר לא אבקר שם... עשיתי את זה אולי 50 פעם אך הכל השתנה.
        7/7/12 20:16:
      הווווו....כמה חמצן הענקת לי שי בקריאת המאמר המרתק הזה על האומנות. אם יש פיצוי או מטבע חליפין שווה כאן בקפה, זה בין היתר הפוסטים המרחיבי הדעת והיופי שלך. תודה .
        7/7/12 20:01:
      תשוקתי למנהטן קיימת שמעון, אבל אני חושב שהתשוקה הגדולה ביותר שלי היא לרומא, ברלין ולונדון. לאו דווקא בסדר הזה. תלוי בעונה ובמצב רוח. המשך לתגובה השנייה, יבוא...
      אני מאד אוהבת ניתוח יצירות אומנות, מדהים איזה רבדים נמצא שם.
        7/7/12 19:31:

      צטט: הלנה היפה 2012-07-07 17:36:57

      שי יקירי
      סקירה מרתקת על תקופות באמנות ועיר. לבושתי לא הייתי עדיין בפריז וכנראה שגם לא אבקר בה וזה תמיד מתוך החשש שלא אהיה מסוגלת לתקשר שם עם איש היוןת והשפה כל כך זרה לי, אבל הסצינה האמנותית של שנות העשרים בעיר הזו מוכרת לי מתוך עניין באמנות בכללותו ובתקופה הסוערת הזו של חידושים.
      סקרת יפה את בואם לפריז של האמנים המזרח ארופים שנמלטו מהפרעות ומהכרתנות על העיר שקיבלה אותם לזרועותיה בחיבוק כל כך מזמין. אכן, המושבה היהודית שם הייתה עשירה כל כך באותה תקופה.
      סקרירה מאלפת ואיזכור טוב של בתערוכה, שבהחלט מסקרן לראותה.
      אשוב לככב כשהנהלת הקפה תחזור ותהיה נדיבה כמקודם

       

      העיקר שבאת כהרגלך לאה עם תגובה מושקעת. כוכבים יש רק בשמיים. מוזר לי שלא היית בפריס. יש לי תחושה אבל שאת מכירה את המקום גם בלי להיות בו :-).  תודה על המילים החמות שלך, שי.

        7/7/12 19:29:
      מסכים איתך לולה, למרות שמנסים, ולעתים בהצלחה, למתג אותה כל פעם מחדש. במודרניות פריס היתה מאד חשובה, בפוסט-מודרניות מה שחשוב הוא ה- non-place...
        7/7/12 19:23:

      צטט: לולה lola 2012-07-07 17:19:28

      פריז תמשיך לחיות רק במוזיאונים כי במציאות היא איבדה את הפריזאיות... ולא, לא בגלל העידן הדיגיטלי.

       זה נכון, ופריס היא כבר מזמן מיצג אחד גדול לתיירים, במיוחד הבלתי מתוחכמים.

      אבל נשארו כל האוצרות, כדאי להכיר גם את מה שחבוי במוזיאונים פרטיים רבים, כמו בתי משפחה עם כל מה שנאסף בהם. אבל אין יותר אווירה והאופי של העיר פריס.

        7/7/12 18:00:

      נהניתי לקרוא. אולי בגלל התשוקה לפריס שהיא הכי קרובה אצלי (אך עדיין רחוקה) לתשוקתי למנהטן. לא הובלתי כשגאל בידי גורל אל העיר, אך ביקורי הראשון בה ב-1980, מיד אחרי לונדון הותיר רושם עז. שלושה עשו הכל כדי שאוהב אותה ואשים את לונדון במקומה הנכון. רעייתי ליאורה, ודודיה הפריסאים רשל, תיבדל לחיים ארוכים, ודר' אאורבך, ז"ל.     

      אז אני מכיר את מוזיאוניה, בחלקם אני מבקר בכל שהות לעיר (בממוצע פעם ב-4-5 שנים). אוהב מאוד את מוזיאון רודן, ואת צייריה האימפרסיוניסטיים, שלטעמי יותר  התאים להם משכנם הישן ב- Jeu de Paume (ששינה פניו) וחבל שהועברו לMusée d'Orsay  

        7/7/12 17:50:
      נהניתי לקרוא. אולי בגלל התשוקה לפריס שהיא הכי קרובה אצלי (אך עדיין רחוקה) לתשוקתי למנהטן. אני מכיר את מוזיאוניה, בחלקם אני מבקר בכל שהות לעיר (בממוצע פעם ב-4-5 שנים)
        7/7/12 17:38:

      אשוב

        7/7/12 17:36:

      שי יקירי
      סקירה מרתקת על תקופות באמנות ועיר. לבושתי לא הייתי עדיין בפריז וכנראה שגם לא אבקר בה וזה תמיד מתוך החשש שלא אהיה מסוגלת לתקשר שם עם איש היוןת והשפה כל כך זרה לי, אבל הסצינה האמנותית של שנות העשרים בעיר הזו מוכרת לי מתוך עניין באמנות בכללותו ובתקופה הסוערת הזו של חידושים.
      סקרת יפה את בואם לפריז של האמנים המזרח ארופים שנמלטו מהפרעות ומהכרתנות על העיר שקיבלה אותם לזרועותיה בחיבוק כל כך מזמין. אכן, המושבה היהודית שם הייתה עשירה כל כך באותה תקופה.
      סקרירה מאלפת ואיזכור טוב של בתערוכה, שבהחלט מסקרן לראותה.
      אשוב לככב כשהנהלת הקפה תחזור ותהיה נדיבה כמקודם

        7/7/12 17:19:
      פריז תמשיך לחיות רק במוזיאונים כי במציאות היא איבדה את הפריזאיות... ולא, לא בגלל העידן הדיגיטלי.
        7/7/12 16:38:
      נהנתי לקרוא פוסט רציני ומושקע...אין ספק שאקפוץ לביקור במוזיאון מאנה כץ... שבת נפלאה ותודה!!

      ארכיון

      פרופיל

      shai.h
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין