כתושבת תל אביב אני מחויבת לסטנדרטים מסויימים, אי לכך חברותיי היקרות ראו צורך לדרבן אותי לפנות לאי מאלו שלל החוגים והפעילויות שהעיר הזו מציעה, ולאחר ניפוי אסרטיבי של כל מה שנראה לי ככרוך בהזעה מיותרת, פניתי לאופציה הנראית לי ידידותית מכולן לשרירי התפוסים, ונרשמתי ליוגה.
מיותר לציין שמכל סוגי היוגה, וידאתי שזו הפחות אגרסיבית מכולן.
הגעתי למבנה גדול בסמטה צדדית ושקטה. שביל הכניסה היה שופע צמחיה משני צידיו, וליד הדלת מבחוץ, סלעיה קטנה עם מפל מים צר שיצר פכפוך נעים. כבר הייתי מרוצה.
נכנסתי למבנה כשבכניסה אתה נדרש לחלוץ את נעלייך, ועליתי אל הלובי שם קיבל את פניי בחור חייכן עם זקן תיש קטן כשנעימות הודיות חלושות התנגנו ברקע. האווירה המנומנמת הבהירה לי שאני במקום הנכון.
עוד בטלפון, לפני שהגעתי הזהירה אותי הפקידה, שמחצית השעה הראשונה של השיעור יהיו תרגולי נשימות ושאלה אם אני אסתדר עם זה (..) הבהרתי לה שלא נראה לי שתהייה בעיה. עם נשימות דווקא הסתדרתי טוב רוב החיים. נראה מבטיח.
כאופייני לי מאז ומתמיד, לא היה לי מושג לאיזו כיתה אני משובצת, ולמרות שבעל זקן התיש כיוון אותי לחדר הקטן למעלה (שם יש שלושה חדרים אז לך תדע) מצאתי עצמי נכנסת לשיעור, שאמנם היה שיעור בקורס למתחילים, אבל התחוור לי די מהר, שבשלב די מתקדם של הקורס (שיעור לפני אחרון למען האמת).
השיעור כמובטח החל בנשימות. מה שהיה אמור להיות פעילות אינסטינקטיבית טבעית ומוכרת, התברר כאקרובטיקה בלתי סבירה לסרעפת המבוישת שלי, ולמעשה לכל מערך האיברים הפנימיים שלי. אחרי שכיבה על הגב בעצימת עיניים (אהבתי) המורה ביקשה מאיתנו לעבור לישיבה מזרחית. יש להם שם מיוחד לישיבה הזו. לא זוכרת.
"עכשיו נתחיל במחזור של קפהלבטהי", אומרת המורה מחוייכת (כולם מחייכים שם), ובשלב הזה הגנבתי מבטים אבודים לכל עבר, מנסה לדלות רמזים למה זה בדיוק מהבחור לידי, אבל הוא היה עסוק בתנוחת ה- אני עדיין תקוע בנמנום על הגב ולא מתכנן לעבור בקרוב לשום קפהלבטהי.
השם המסובך מציין שיטת נשימה לתוך הבטן (בהודו מסתבר אין ריאות), כאשר נושפים במהירות תוך כדי הכנסת הבטן, וכששואפים מיד אחרי, הבטן מתמלאת כפעולת נגד. מיד שהתחילו הנשימות, המורה קלטה את מצוקתי ושלחה עם תנועת גבות את האסיסטנטית החביבה שלה להסביר לי את התרגיל. אחרי חמש עשרה פעמים ששאפתי במקום לנשוף, ונפחתי בטן במקום להכניס, איכשהו יצא לי הסדר הנכון והאסיסטנטית המיואשת לא יכלה להסתיר את התלהבותה. יופי, נהדר, זה ממש טוב, את מצוינת, חיזקה אותי בחיוך ענק ומיד עברה לעזור למנומנם לידי.
ההמשך היה סוג של אלתור לא מוצלח מצידי, אבל שמחתי לפחות שהחדר היה די חשוך והיו מספיק תלמידים כדי שלא יקלטו את ניסיונות הנשימה הכושלים שלי.
אחרי סדרת הנשימות, עברנו לעמידה. "נעשה שישה מחזורים של ברכת השמש", אמרה המורה. למזלי היא הסביר את מהלך התרגיל. לוקחים ידיים למעלה בקימור קל של הגב. מתכופפים קדימה, נוגעים בריצפה, אחרי כן רגל ימין אחורה, שמאלית מצטרפת, עולים למשולש, ימין חוזרת, שמאל רודפת אותה וחזרה לעמידה.
פיס אוף קייק.
מסתבר שזה נכון שבחורות מתבלבלות כל הזמן בין ימין לשמאל. אבל הנחתי שאם אני אחייך מספיק תוך כדי התרגיל, לא יעירו לי על כך שבמהלך כל התרגיל עשיתי דילוגים מהירים בין ימין לשמאל בניסיון למשוך את הרגל הנכונה.
"הידיים צריכות לגעת במזרון", אומרת לי המורה. בכל זאת החיוכים לא עזרו, ואני מנסה לרדת מעמידה ולגעת במזרון. הידיים נתקעות איפשהו קצת אחרי הברך. אני כמעט בטוחה שבגיל 6 נגעתי עם הידיים ברצפה. לא מבינה מה קרה מאז.
בשלב הזה נשארתי רק עם הגופייה והצטערתי שלא באתי עם מכנסיים קצרים. תהיתי אם מהצד אני נראית יותר אדומה או יותר מתנשפת.
לעבור לשכיבה. ממשיכים בתנוחת דולפין, חגב, דג, ועוד כמה חיות.
אבל אז הגיעה המחרשה. עמידת נר ומשם לרדת עם הרגליים מעבר לראש. זה היה לא פשוט לגלות שיש לי בישבן לפחות שבעים שרירים שכנראה לא הזזתי מעולם, ומסתבר שאין להם כוונה להתחיל עכשיו.
אני מסתכלת על שאר חברי הכיתה שנראה היה שהרגליים שלהם נחות בקלילות מעבר לראש ואני תקועה חצי באוויר. הבחור שלידי עדיין נמנם על הגב אז התנחמתי בזה שלפחות יש גרועים ממני. אבל הזכרתי לעצמי שיוגה היא לא ספורט תחרותי ולכן גמרתי בליבי אומר שחכו חכו, עוד חודש אני אוכלת אתכם בלי מלח.
בעמידת הראש כבר הייתי צריכה לגייס את כל הקוליות שלי. המורה עברה אחד אחד שהיה צריך להדגים עמידת ראש לפני כולם. נראה לי שכבר הייתי כל כך מותשת שכבר לא היה אכפת לי שזה היה כשלון קולוסאלי. מסתבר ששרירים רועדים כשלא נח להם. הדגמתי רפרפת בהתקף אפילפטי אבל משום מה המורה דווקא הייתה מרוצה. בשלב הזה חשדתי שהמורות מראות שביעות רצון סתם כדי שתישאר בקורס, אבל זה לא באמת שינה לי. העיקר שמרוצים ממני.
ההפתעה דווקא באה לי בסוף השיעור. ניגשתי למורה ואמרתי לה שנראה לי שאצטרך להתחיל קורס שלב א' מההתחלה כי נראה לי שאני לא כל כך מסתדרת, והיא אמרה שהיא דווקא צפתה בי מהצד ואני יכולה להתחיל ישר משלב ב'.
בינתיים אני ממשיכה. מחייכים שם. ויש לי הרגשה שאני מצליחה להפעיל היום לפחות חמישה מתוך השבעים. ואם זה לא שווה, אז אני לא יודעת כבר מה. |