יום אביבי, השמש מבצבצת בינות העננים ושַחֲרוּר המקנן אי שם בין צמרות העצים, מחפש בתוך הדשא מזון לגוזלים. הקפה המהביל מטפטף לאיטו, ממלא את הבית בנוכחות ניחוחו. אני ממתינה עד לסוף הפעפוע טרם מזיגה בספל הענק, מאג זכוכית חלק ומבריק, האחד והיחיד שהוא רק שלי. לבשתי ג'ינס וחולצת טי ורודה, ללבוש משהו מעל, יהיה היום קר או חם? האם עלי להיות ייצוגית? אהבו אותו, יגיעו הרבה אנשים . אני מושיטה ידי לקנקן הקפה שסיים לבעבע במכונה המעלה אדים והדלת נפתחת בחוזקה. ילדי רצים נכנסים בסערה והלב מחסיר פעימה "מה קרה?" אני שואלת בעיניים מבוהלות. "אמא, אמא, מהר, מיסטי המליטה, אכלה את השיליה, הגור מדמם הוא יכול למות, מהר, בואי מהר...". אין זה הזמן להרהר או להתמהמה, צריך לעצור את הדימום. בלי היסוס כמו דולה מיומנת, אני תופסת בשתי אצבעות רועדות את החבל, כל-כך הרבה דם מתפרץ ממנו, טעות אחת קטנה עלולה לשאוב מהייצור הקטן והשברירי הזה את שארית חייו. אוחזת היטב, מביטה בנשימותיו... ולנגד עיני חלוקים לבנים, מזרקים ומסכת חמצן "תחזיקי לו את היד שלא יזוז" מורה לי האחות, שצריכה להכניס את מחט לוריד ואני מקבלת את התפקיד, מתבוננת בו ובמה שהצליחו לחולל החומרים שנכנסו לגופו. שטפי הדם שממלאים את ידיו הם רק סימן קטן למלחמה הניצחת הניטשת בתוכו, והוא שוכב לו שם חסר-אונים, חלש, נכנע לאינסוף חוטים, צינורות ומכשירים המחוברים אליו. נושם בכבדות, אך משתדל לחייך, להיות חזק כמו תמיד, ואני מחזיקה עד שהכל מחובר כשורה, כדי להמשיך להזרים את נחשולי התרופות. גופו נחלש, כואב יותר מתמיד, אבל הוא יודע שזה יעבור, והוא יתאושש, זו לא פעם ראשונה, והוא לא מתייאש, רוצה לצאת, לצפות בחדשות מכורסתו המרופטת האהובה עליו, להאכיל את העורבים המתדפקים מדי יום על מרפסתו בשיירי עוף שהכין במיוחד עבורם. מבקש לדעת מתי מסיימים כי עליו עוד להגיע לאופטומטריסט להחליף את עדשות המשקפים, ולקנות נעלים חדשות, כי אלו שלצד מיטתו כבר לוחצות. ... "צריך לקשור, אחרת יאבד עוד דם" מנחה אותי הוטרינר בטלפון. "תביאי חוט" אני ממהרת להורות לבִתי הבכורה. כולנו סביבו כמו צוות רופאים מיומן שהגיע בריצה לקריאת המצוקה, ...ולמולי (שוב נפתחת דלת) טיפול נמרץ, כולנו מחכים בשקט זועק. הקרדיולוג הבכיר יוצא ומבשר "ליבו חלש, אך הצלחנו לייצב", ובמסך שברקע זרימה עולה ויורדת מראה לנו, שאכן ליבו החלש עדיין פועם. הוא רואה אותנו מבעד לחלון ומהנהן לעברנו בעיניו הדואבות, שמבטן החודר ננעץ בנו עמוק... כמו מיסטי, מתחננות. דקות ארוכות נמשכות לנצח ופתאום אנו רואים את אותו ייצור קטן, כפותיו ורדרדות עיניו סומאות, והוא אוזר כוח, מתרומם, רגליו מתנדנדות מגששות אחר אימו, מוצא לבסוף את הפטמה ויונק לרוויה. אושר גדול נסוך על פניהם של ילדי, ובשוך הסערה אני שבה למטבח, למזוג בנחת את הקפה. חומו, תודה לאל, עדיין נשמר ואני מוזגת אותו לתוך המאג שלי, המאג שרק אני ואבא שותים ממנו, כשני תאומים, השותים את אותו הקפה בשני ספלים זהים. אני אוחזת בספל ולופתת בשתי ידי שעדין רועדות, ולפתע חומו מתפשט והכל לוהט. אני מאבדת אחיזה, שומטת והוא נופל הישר לרצפה, ב"בום" קולני מתנפץ לרסיסים, הנוזל השחור והחם הזה מכתים את הרצפה, נע לכל כיוון בלי הבחנה ומשתלט בתובענות על כל חלקה טובה. ואני בוהה ומשתוממת, ממאנת להבין, עד כמה יכולים החיים להיות כה שבריריים.
כל הזכויות שמורות © |