0
מחלקה 5א' - סגורה נשים. לאורח הנכנס לביקור קצר, לא קל. בכלל לא. הדלת נטרקת וננעלת מאחורי הגב, מעבר של מטר וחצי עד לדלת השניה. זה הזמן להחליט סופית שנכנסים, זוהי דלת שקופה בחלקה וניתן כבר לראות את הנשים בפיז'מות של בית החולים, מוזנחות למראה, כבויות, מסתובבות שם כרוחות רפאים. אני מצלצלת בפעמון ואומרת באינטרקום הקטן את שמה של האישה אליה באתי. אני מבקרת בבית חולים אברבאנל לא מעט, במסגרת עבודתי כמדריכה שיקומית לנפגעי נפש. כבר לאחר הבידוק הבטחוני בכניסה ("יש לך מצלמה? נשק? בצירה? כלי חד?" את כל אלו צריך לאפסן) כשאני צועדת בשביל הרחב, עם העצים הרבים והדשא, עולות בי מחשבות. בעיקר מחשבות על הגנה וחופש. אנשים שמתאשפזים במחלקה הסגורה, בעיקר כאלה המתאשפזים בכפיה בצו פסיכיאטר מחוזי, אינם במצב נפשי טוב. גם לא האישה שבאתי לבקר. אני נכנסת לבניין האשפוז וחושבת על המקום הסגור הזה, ששונה מכל בית חולים אחר. לפעמים אני מצליחה להרגיש את השמירה וההגנה שהאנשים שם מקבלים, שמירה מעצמם. כשמאבדים את האחיזה במה קורה באמת ומה בדימיון, איזה קולות הם בתוך הראש ואיזה אמיתיים.. זוהי תחושה קשה של חוסר אונים ואיבוד שליטה. במקום הקודר שנקרא מחלקה סגורה, אני חושבת שאולי המציאות המעורערת הזו יכולה להיות מעט נסבלת יותר, דווקא מתוך כך שאין אפשרות לצאת ויש מי שנמצא 24 שעות ושומר ויכול גם לתת זריקת הרגעה אם צריך. ועוד משהו קטן על החוויה הסוביקטיבית: האישה שביקרתי. מדובר באישה שבשפת ילדותינו היתה נכנסת בקלות לקטגוריית "המשוגעת השכונתית", כזו שמדברת לעצמה ברחוב במחוות ידיים גדולות ולפעמים גם צועקת על מכוניות חולפות, נזכרת בארועים ומספרת אותם לאלוהים בעודה צועדת לכיוון כלשהוא. לא ניתן להבין את דבריה, בין היתר כיוון שאין לה שיניים והיא מסרבת להתקין תותבות. היא כפופה, מקומטת מאוד ונראית הרבה מעל 60 שנותיה. מתוך מחלתה היא שומעת כל הזמן קולות וצעקות, כל דפיקה של שכנים רחוקים בקיר, ריצה של מישהו במדרגות, או נערים שצועקים למטה מתקשרת אצלה לדמות גברית אלמונית שמנסה להתחיל איתה. בדמיונה, הגבר הזר דופק על דלתה במשך שעות וקורא בשמה מלמטה בלילות. היא שומעת אותו ויודעת שהוא כל הזמן מחפש אחריה ורוצה אותה. בתחילה חששתי שהיא מפחדת מאותה דמות וניסיתי לחברה למציאות, אך היא כעסה עליי, איך אני מעזה. "שרון!" צעקה לעברי "הגבר הזה אוהב אותי, הרי אהבה זה הכי חשוב בעולם לא?" ואני נשמתי נשימה עמוקה וחשבתי שאם היא, כפי שהיא נראית, מאמינה באמת, שישנו גבר שכל רצונו הוא בה, מי אני שאקח ממנה את זה. שהרי הכל בעיני המתבונן. |