ארבעים שנות
הַיּוֹם בּוֹעֵר לִי לִפְגֹּשׁ אֶת מוּזָה לָצֵאת אִתָּהּ לִרְקֹד, שֶׁהַנַּחַת תֵּעוֹר (הֵן לֹא כֹּל יוֹם נָחֹג אַרְבָּעִים שְׁנוֹת) וְאֶצְעַד עִמָּהּ לְאֹפֶק נִרְחָב שֶׁקֶּשֶׁת בְּשָׁמָיו. הַיּוֹם בּוֹעֵר לִי לִרְאוֹת אֶת קְצֶה הַהַתְחָלָה וְלֹא אֶת תְּחִלַּת הַסּוֹף (זֹאת עוֹד תִּזְדַּמֵּן, תַּמְתִין לְיוֹם אַחֵר). הַיּוֹם אָכִין לִי שַׁרְשֶׁרֶת דְּמוּיוֹת: שְׁנֵי יְלָדִים, אַרְבָּעָה נְכָדִים וְחָתָן אֶחָד – לְמַזָּל טוֹב. כְּמוֹ עַל עֵץ מִשְׁאָלוֹת.
© יוכי פ |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך דן
תודה על הקריאה והתגובה.
רבקתי, לקחתי בחשבון גם אינטרפטציה כזו, והחלטתי שמצדי זה בסדר. // תודה יקירתי
האמת היא שחשבתי על בא לי, אבל, כמו שאמרת, בער לי כאן ועכשיו (לא דוחה סיפוקים חחח). באשר לכמו, אשקול ואולי אסיר תודה. תודה על הקריאה האוהדת
לואיס יקר, ראה גילוי נאות שכתבתי למעלה. ואגב, ראיתי לך את החיוך :-)