ארבעים שנות
הַיּוֹם בּוֹעֵר לִי לִפְגֹּשׁ אֶת מוּזָה לָצֵאת אִתָּהּ לִרְקֹד, שֶׁהַנַּחַת תֵּעוֹר (הֵן לֹא כֹּל יוֹם נָחֹג אַרְבָּעִים שְׁנוֹת) וְאֶצְעַד עִמָּהּ לְאֹפֶק נִרְחָב שֶׁקֶּשֶׁת בְּשָׁמָיו. הַיּוֹם בּוֹעֵר לִי לִרְאוֹת אֶת קְצֶה הַהַתְחָלָה וְלֹא אֶת תְּחִלַּת הַסּוֹף (זֹאת עוֹד תִּזְדַּמֵּן, תַּמְתִין לְיוֹם אַחֵר). הַיּוֹם אָכִין לִי שַׁרְשֶׁרֶת דְּמוּיוֹת: שְׁנֵי יְלָדִים, אַרְבָּעָה נְכָדִים וְחָתָן אֶחָד – לְמַזָּל טוֹב. כְּמוֹ עַל עֵץ מִשְׁאָלוֹת.
© יוכי פ |