אב זקן הלך לעולמו והוריש לשני בניו את כל הונו עלי אדמות: 20 ארונות עתיקים, יקרים, מפוארים וגדולים. הארונות היו פאר היצירה - גדולים, מרובי פיתוחים, מגירות ומדפים. כל אחד מהאחים קיבל 10 ארונות וחזר אל ביתו. האח הבכור הביא את הארונות לביתו והציבם בחדר המגורים. הארונות היו גדולים, החדר היה קטן ולכן הפכה נוכחותם של הארונות בבית למטרד. הארונות הצפופים חסמו את כניסת האוויר והאור לחלל הראשי של הבית, והבית כולו הפך להיות חשוך ומחניק. עם הזמן הצטברה שכבת אבק על הארונות ובעליהם הקפיד לכסות אותם בסדינים. עבורו הארונות הפכו למצבת זיכרון. הם הפכו להיות בלתי שימושיים. הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל שלהם ולהינות מהם, הוא לא הפך את הנוכחות שלהם למשפיעת שפע, להפך - הוא חש תקוע ולא זורם. לעומתו, אחיו הצעיר חזר על הארונות לעיירה שבה התגורר והחליט לעשות מעשה. הוא שכר חלל מרווח, הציב את הארונות למכירה ובתוך שבוע הצליח למכור את כולם ולממש את ערכם. שבעה ימים בלבד נדרשו לו כדי להפוך את הארונות למזומנים. חלק מהכסף הוא חסך, ובחלק אחר קנה ציוד חדש למפעל שבבעלותו,ואת שארית הכסף חילק בין ילדיו. האח הצעיר ניתב לתועלתו את האנרגיות שהיקום זימן לו. מוסר השכל: ההבדל בין שני האחים הוא בדיוק ההבדל בין סוגי האנשים בעולם. אותו מצב, אותו מוצר, מביאים לאחד שפע ולאחר תקיעות. מכאן התובנה שלא משנה מה יש לך, מה שחשוב הוא היכולת שלך להשתמש בזה באופן מושכל. מה שחשוב הוא מה אתה עושה עם מה שיש לך. מי שמתבונן בעולם בעיניים של הישרדות יוצר תקיעות, כיוון שהוא מונע דרך רגש הפחד והוא דוגר על משאביו ולא מאפשר להם להתפתח. הוא לא מפיח חיים במשאב שיש לו כדוגמת הארונות. אני ליאת כפיר יועצת זוגית זוגית אישית ומגשרת http://www.lehaimtovim.co.il
|