גישות שונות בהבנת הנפש

הצגת הבעיה:

אחת הבעיות המרכזיות בפילוסופיה בת זמננו היא כיצד לתאר את הקשר הנפשי עם התהליך הפיזיולוגי?! ההשקפה הרווחת כיום היא שהנפש לא חומרית המצויה בתוך הראש והמחוברת בדרך כול שהיא לגוף. החוקיות השלטת בנפש שונה מהחוקיות השולטת בגוף. אבל קיים קשר סיבתי בניהם. השקפה זו מכונה דואליזם. האדם מורכב משני עצמים נפרדים, העצם הנפשי והעצם הגופני. אחת הבעיות של הפילוסופיה בעת החדשה היא כיצד לתאר את הקשר הנפשי עם התהליך הפיזיולוגי. כיצד הנפש שאינה בעלת אנרגיה מסה ואינה כפופה לחוקיות הפיסיקאלית, יכולה להיות הסיבה להתרחשות הפיסיקאלית? במילים אחרות כיצד הרצון שהוא הכושר הנפשי יכול להיות סיבה להנעת שרירי היד?

דקרט רנה

פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי נולד בשנת 1596-1650 מגדולי חכמיה של אירופה ספרו הראשון "העולם" נגנז בגלל שחשש מהכנסייה הקתולית שמא תרדוף אותו. בשנת 1637 פרסם את "המשא על השיטה לניהול נכון של ההיגיון ולבקשת האמת במדע".

גישתו ביחס לנפש

על השאלה "מה אני?" משיב דיקרט "אני דבר חושב", "אין אני כלל אותו קיבוץ האיברים שקוראים לו גוף של בן-אדם. אין אני כלל אוויר קליל ומחלחל שהוא מתפשט בכל האברים הללו".  "ומה דבר חושב? הווה אומר: דבר שהוא מטיל ספק, משיג, מחייב, שולל, רוצה, בלתי-רוצה, גם מדמה ומרגיש". נקודת המוצא של דיקרט שהוא יכול להגיע לחקר עצמו ולהכרת טיבו ומהותו אך על פי שהוא עדיין שרוי במצב של הטלת ספק כמעט בכול.

על יסוד הדברים האלה מוצא דיקרט שהוא רשאי לדחות את תמונת העולם המקובלת, שלפיה כול אדם אינו אלא גוף ששוכנת בו נשמה.

דיקרט הטיל ספק במציאות עולם החומר כולו ובכלל במציאות גופו שלו לכן אין הוא רשאי לכלול בין תכונותיו שום תכונה גופנית וכדי לא להשאיר ספק בדבר, הוא אומר על עצמו שהוא קיים "כול זמן שאני חושב" כלומר דיקרט מטיל ספק בקיום גפו, שהרי לא ייתכן שימשיך להתקיים בתוך גוף השומר על רצף קיומו בעת שאני חושב, אבל כאשר דיקרט מתבונן אל תוך עצמו, מה בכול זאת ביכולתו לקבוע בוודאות?

דיקרט משיב שהאדם אינו יכול לטעות באשר לעובדה שהוא הוא הנמצא במצב תודעה מסוים, כלומר אם אני רוצה במשהו – אני בהכרח יודע שאני הוא שרוצה, אם אני חש במשהו בהכרח יודע שאני הוא שחש. דיקרט מוכן להכליל ולומר שכול מצבי התודעה השונים אינם אלא סוגים של מחשבה ועל יסוד מצבי התודעה השונים שלו הוא יכול לקבוע מהי התכונה המאפיינת אותו בתור "אני" בזה דיקרט מכנה "עקרון האחידות של הנפש".למרות ריבוי מצביה ומגוון פעילותיה ולכן ניתן לטעון, כי כול דבר שיש בו יסוד של תודעה עצמית שייך מטבעו לנפש.

מסקנתו של דיקרט היא שביכולתו להתקיים בלי גוף, אבל אין ביכולתו להתקיים בלי מחשבה. עקרון האחידות של הנפש מבטל שתי הבחנות חשובות: את ההבחנה בין שכל לרגש, ובין שכל לתחושה, גם תחושה כגון ראיה או שמיעה וגם רגש, כגון: קנאה, או עונג הם בגדר של מחשבה.

מכאן מסקנתו של דיקרט שביכולתו להתקיים בלי הגוף אבן אין ביכולתו להתקיים בלי מחשבה או בלשונו "אי אפשר שהמחשבה תהיה מופרדת ממני", מכאן שאני דבר חושב או ליתר דיוק דבר שבמהותו לחשוב. בהתאם לפילוסופיה האריסטוטלית (דיקרט שלל אותה) מבחין דיקרט בין תכונה מקרית לבין תכונה מהותית.

תכונה מהותית של דבר היא תכונה שאין הדבר יכול התקיים בלעדיה.

תכונה מקרית היא תכונה שאפשר להתקיים בלעדיה. תכונתו המהותית של דבר מכונה בפי דיקרט תואר. התואר האחד המהותי לאני הוא מחשבה בלבד ולא תואר שיש קשר עם חומריות או גופניות, אני במהותי דבר חושב ולא דבר חומרי. הקושי בשיקול דעת זה של דיקרט שהוא סותר את ה"קוגינטו" שפירושו שאיני יכול לחשוב בלי להתקיים ודיקרט טוען שאין הוא יכול להתקיים בלי לחשוב. 

השקפת ה"ריבוד בן זאב אהרון, "נפש"

הנפש הוא תכונה או מצב של גוף מסוים שהיחס בין הנפשי והפיסיקאלי איננו של סיבתיות בין שני עצמים נפרדים, אלא של ריבוד היררכי בין שני צדדים שונים של אותו דבר. ברמת הדיון הפסיכולוגית יש לתאר את התכונות הנפשיות במצבים. פוטנציאלים, אקטואליים, סטאטיים או דינמיים, ולא כדברים פנימיים. לטענת המחבר הנפש הוא מצב המופיע כתוצאה מארגון מסוים של תשתית פיזיולוגית והיא איננה דבר פנימי המתקיים לצידה של המערכת הפיסיולוגית.

היחס בין התשתית הפיסיולוגית ובין המצב הנפשי. הוא יחס של ריבוד המתבטא ביחס של תמיכה בדומה ליחס שבין חלקיקי המולקולה ובין המולקולה עצמה וזה שבין מולקולות המים ובין המים עצמם האירוע הפיסיולוגי והאירוע הנפשי הם שני צדדים שונים של אותו דבר עצמו.

תמונת העולם המונחת ביסוד השקפת הריבוד היא זו של מערכת היררכית מורכבת המתהווה מתת מערכות, שאף הן מאורגנות באופן מורכב, למשל אפשר להציג את היררכיה כך:

מולקולה     תא     רקמה    איבר    אורגניזם     אוכלוסיית רבייה   מין 

 האירועים הנפשיים והפיזיולוגים הם שני היבטים שונים של אותה המערכת לכן היחס הבסיסי בניהם הוא יחס של ריבוד ולא של סיבתיות.

יש להסביר אירוע פיסיולוגי באמצעות אירועים פיסיולוגים ואירוע נפשי באמצעות אירועים נפשיים. התייחסות המקשרת בין שני הרבדים השונים – כגון הסבר אירוע פיסיולוגי באמצעות התייחסות לאירוע נפשי מעשירה את הבנתנו אך אינה הסבר במובן הקפדני של המונח

כתב ש. מוטי