לא נרדמתי הלילה. בכלל לא. ממש לא. שש שעות מסתובבת מצד לצד, מצד לצד, חסרת אונים כמעט זומבי. לא ידעתי מה זה שמטריד אותי כל כך. לא מזמן עשיתי מנוי לעיתון ובכל בוקר כשאני פותחת את הדלת העיתון עף לי ישר בפרצוף. חשבתי אולי משהו שקראתי.. מנסה להיזכר נואשות מריצה בראש את כל המדורים מהחודשים האחרונים. ועידת אנפוליס (לאן?), גלעד שליט {עוד כמה זמן?},

רון ארד והבלונים הכחולים- הותר לפרסום המכתב האחרון (אבל הוא מלפני 30 שנה!!! ),

אולמרט והערמונית השקטה (והאישה הצנועה שאינה מוצאת את עצמה) (זכור לי עוד מישהו צנוע עם סנדלים תנכיות..מי זה היה? מי זה היה?...),

לבייב עוזב את הארץ (איפה אנחנו נגור?),

דודו הראשון (האם זה אומר שהוא לא אחרון),

בריטני דיד איט אגן!

נינט לא פלקט (חמישה סמני קריאה יעזרו לי כאן?),

בראנג'לינה מצילים את העולם (בעזרת עדר צלמים..),

יו גראנט מכור לבימבוס עבות שפה וכהות עור (האם זה מקזז אותי סופית מהרשימה?),

דיין אב השנה,

גוטמן משקרת כבר שנים,

ומי לעזאזל המציא את הבדיחה הלאומית על הקליינשטיינים והקטורזות? (או שזו לא בדיחה!)

אבל לא. זה לא זה. זה מרגיש לי אחרת. משהו אחר טורד את מנוחתי עדן, משהו קרוב יותר, חשוב יותר, גדול יותר. זה מבזיק והולך, הולך ומבזיק, ולפתע.. נשאר. הבנתי. איך לא ידעתי קודם? ה"פייסבוקיסטים"!!! כל הפייסבוקיסטים המתבדלים! נו, אלה שחשבו שמצאו בית (הם לא יודעים שהם ברשות המצרים)הם עוד יבואו לחפש אותנו. חכו ותראו, יחפשו חברות בקפה. בקפה שלנו, אלה מה? אבל אנחנו כבר לא נהיה שם בשבילם, לא, לא. לא ייוותר להם שליש פוסט פנוי. אפילו ההלפרים מההנהלה יעצמו עיניים ויעשו עצמם חרשים אילמים, יגידו;"מצטערים חבר'ס, נגמרו הכוכבים". ואנחנו נתאגד כמו חברה של אוטובוסים ונהיה לאחד. נהיה קומונה, "הקומונה של הקפה" נקרא לעצמנו. נקים שבטים, נרים אוהלים ונביא ילדים. כן! הרבה ילדים! (בלי לדבר על זה) שניתן להם לאכול בלוגים לברקפסט ופוסטים לבראנץ' ועד שהם יחרבנו עצמונית צ'טים בהתקהלויות, אנחנו, הבוגרים, כבר נייסד מסכת אבות וירטואלית כזאת, שאינשטיין עצמו יגדיר מחדש את המטאפיזי, היישר מהעולם הבא.