כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ו'

    21 תגובות   יום רביעי, 11/7/12, 06:31

    http://cafe.themarker.com/image/1935488/

     


    פרק א':
     http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

     

     



    פרק ו'

     


    הבאתי את שמוליק אלינו הביתה. היו לי שאלות רבות לשאול אותו, לדעת מי הייתה אימו גיטיל ומה היה לה. אך בחרתי להמתין ולחכות עד שנגיע הבייתה. רציתי לקחת אותו למקום שבו התגוררה אימו. למרות שהבית כבר לא היה קיים, חלק מהשכונה הייתה קיימת. בית הכנסת היה קיים ובגבעה שבו היה הגן וביתה של הקשישה היה גן משחקים לילדים. ובכל זאת, הבאתי אותו לביתה של סבתא בראשונה.


    נכנסנו לביתה של סבתא. סבתא ישבה בחדרה בכורסא המיוחדת לה. אימי הייתה לידה ואירחה לה לחברה.


    "שלום סבתא", אמרתי, "תראי את מי הבאתי לך".


    סבתא התבוננה בנו.


    "תתקרב אליה", אמרתי לשמוליק. שמוליק התקרב לסבתא וזו חבשה את משקפיה עם העדשות העבות. התבוננה בו ארוכות ואז אמרה:


    "אתה הבן של הזקנה החברה שלי שהייתה גרה לידנו", אמרה סבתא וקולה רעד. עמדנו נדהמים, מהיכן היא יודעת?


    "סבתא, איך את יודעת? לא ראית אותו אף פעם", שאלתי נפעם.


    "אני יודעת, פניו כפניה של חברתי", אמרה ולא הוסיפה. סבתא אפילו לא ידעה את שמה של הקשישה. בעצם איש מבני הקהילה לא ידע את שמה, אך בשביל סבתא זה ממש לא שינה, עבורה זו הייתה חברה.


    לאחר שהתוודענו וכיבדנו את שמוליק בארוחת צהריים, התיישבנו בחדרה של סבתא כדי לשמוע את סיפורה של גיטיל גוטין.


    גרנו בוונבולנציה, עיירה בסביבות העיר לובלין שהייתה מרכז יהודי גדול במשך מאות שנים. גדולי תורה רבים צמחו במשך השנים בישיבות  לובלין, "חכמי לובלין" המפורסמים. אבי היה חייט, כמו סבי ואימי גיטל, עקרת בית כמו סבתי. כאלה היו החיים בעיירה: מקצועות פשוטים, חיים פשוטים. היינו שלושה אחים: אחי מוישה הבכור, גדול ממני בשלוש שנים ואחותי גיטה הקטנה ממני בשנתיים.


    חיינו חיים פשוטים, אנו והקהילה היהודית שהייתה בוונבולנציה. השכנים הפולנים היו מידי פעם מציקים לנו, אך בסך הכול, אפשר היה לקיים חיים נורמאליים, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים כבשו את פולין. מאז נהפכו חיינו. הפולנים הפכו עורם והתחילו להתעלל ביהודים. היו מכים וגונבים ולית דין ולית דיין. חיינו הפכו להפקר.


    ביום שהנאצים פרצו לעיירה, היינו כל המשפחה: הוריי, סבי וסבתי ואחיי בבית, לא יצאנו. הרחובות הפכו למלכודות מוות. לאחר מספר ימים שהיינו סגורים בבית, החליט אבי לצאת, לגלות מה קורה, מה שלום כל מכרינו ולקנות מעט אוכל.


    כששב לאחר מספר שעות, ראינו כי פניו חיוורות והוא מבוהל. הוא סיפר כי הנאצים מכנסים את כל היהודים באחת הכיכרות של העיירה.


    "הגרמנים עוברים בית בית ויורים ביהודים שבתוך הבתים. אין ברירה, עלינו לצאת עכשיו וללכת לכיכר". אימי וסבתי, ארזו במהירות בתוך שתי מזוודות ושני תרמילים, בגדים וחפצי ערך של המשפחה ויצאנו מהבית. אני הייתי חלש לאחר שרק עתה החלמתי משפעת ממנה סבלתי, נצמדתי לאימי ואימי אחזה בידי בכוח. גיטה אחותי הקטנה אחזה בידו של אבי ומוישה הלך בין סבא לסבתא. כך יצאנו מביתנו, בית שבו נולד אף אבי, אל הכיכר.


    אבי הוביל אותנו דרך הרחובות הצדדיים בתקווה שלא נתקל בנאצים. כשהגענו לכיכר חשכו עינינו: בכל כניסה לכיכר עמד קצין נאצי ולידו קבוצת חיילים. פנינו לכניסת הכיכר ואני נצמד לאימי וכולי רועד.


    "אתם, מהר, מהר", צרח הקצין הנאצי כשראה אותנו מתקרבים. נעמדנו לפניו וכולנו חיל ורעדה.


    "הגברים לכאן", באצבעו הצביע לרחוב הסמוך לכיכר, שם ראינו שורות גברים לפני משאיות.


    "והנשים והילדים לכאן" ובאצבעו הצביע לכיוון הכיכר. עמדנו משותקים, הם עומדים להפריד בינינו. נצמדנו אחד לשני. לפתע התנפלו עלינו החיילים והחלו לחבוט בנו. משכו את סבא, אבא ואחי מוישה ובחבטות הובילו אותם לכיוון שורות הגברים.


    "אבא, סבא, מוישה", צרחנו, אך הם הובלו במכות לעבר המשאיות. זאת הפעם האחרונה שראינו אותם. ראינו את גבם המתרחק. לאחר שנים נודע לי כי הם נלקחו למחנות עבודה.


    בחבטות מכתות הרובים הובלנו לכיכר. הכיכר הייתה מלאה בקשישים, נשים וילדים. הרעש היה נורא. בכי וצעקות. נצמדנו אחותי גיטה ואני לאימא ולסבתא ועמדנו מחכים לראות מה יקרה לנו.


    לאחר מספר שעות שעמדנו שם בכיכר, נכנסו לכיכר עשרות חיילים ובמכות החלו להוביל אותנו החוצה מהכיכר מבלי לומר לנו דבר. שיירה ארוכה של קשישים נשים וטף התחילה את מסעה לכיוון העיר לובלין. משפחות משפחות נצמדים אחד לשני וצועדים אל הלא נודע.


    הלכנו שעות ארוכות, ללא הפסקה וללא מנוחה. ילדים בכו וזקנים נפלו. בתחילה כשנפל זקן, היו בני משפחתו תומכים בו ומסייעים לו להמשיך ללכת, אך ההליכה הייתה קשה וזקנים רבים לא החזיקו מעמד וישבו בצידי הדרך עם אחד מבני משפחתם. החיילים הנאצים שראו את הזקן ובן המשפחה, היו מתנפלים על בן המשפחה, מכים אותו ומכריחים אותו לעזוב את הזקן ולהמשיך. הזקנים נותרו לבדם. לאחר דקות מספר שמענו קולות ירי. כך הדבר נמשך במשך המסע כולו.


    אני הייתי החלש בינינו. כזכור, רק עתה החלמתי ועדיין הייתי חלש. למזלי, סבתי ואימי היו נשים חזקות והן לא הרפו ממני ומגיטה. סבתא אחזה בגיטה ואימא אחזה בי. חשתי בידי האוחזת את ידה ואת העובר בנפשה עכשיו. חשתי את הפחד. הכול קרה כל כך מהר. לפני שעות היינו כולנו בתוך הבית והנה עתה אנו מובלים כעדר למקום לא נודע. מי יודע מה קורה לאבא, סבא ולמוישה.


    יצאנו מוונבולציה בשעות הצהריים והגענו לעיר לובלין בשעות הלילה, לאחר הליכה מואצת במשך שעות רבות. הוכנסנו אל גטו לובלין: מספר רחובות אשר הוקפו בחומה וגדר גבוהה. ברחובות הגטו הסתופפו המוני אדם. הצפיפות הייתה איומה. בקושי היה אפשר לעבור ברחובות. החיילים הגרמנים עזבו אותנו בכניסה לגטו ועתה היינו בתוך הגטו סגורים ומוקפים חומה וגדר גבוהה, בין המוני בני אדם שלא הכרנו. כל המשפחות שהגיעו מהמסע המפרך מוונבולציה, התפזרו למצוא מקום למנוחת הלילה.


    סבתי הובילה אותנו ברחובות ואינה יודעת לאן תיקח אותנו. לבסוף החליטה להושיב אותנו צמודים לקיר בית בפינה מעט שקטה ברחוב צדדי. התיישבנו ואימי הוציאה מהתרמיל שהיה על גבה לחם ונתנה לכול אחד מאיתנו פרוסה להשביע את רעבוננו. המזוודות עם בגדינו ורוב חפצי הערך היקרים היו בידי סבא ואבא כשהופרדנו. נותרו בידינו התרמילים, בהם היה אוכל שנארז, מעט בגדים ותכשיטים של סבתא. התכשיטים של אימא היו במזוודה של אבא, חוץ מהתכשיטים שהיו עליה. הנחתי את ראשי על אימא ואיטה הניחה ראשה על סבתא. לא דברנו. הייתי כבר בן 12 ואיטה בת 10, לא ממש ילדים קטנים. ידענו כי דבר נורא קרה לנו. הנעלם היה גדול והפחד נורא. היינו עייפים ולבסוף נרדמתי.


    בבוקר התעוררתי לקולות המולה ורעש. הגטו התעורר לחיים ואנשים יצאו לרחובות.


    "עד שנדע מה קורה איתנו, אנחנו חייבים למצוא מקום להיות בו, לא נוכל להישאר ברחוב", אמרה סבתא, "אתם תישארו כאן ואל תעזבו, עד שאשוב", והלכה. איטה ואני נצמדנו לאימא ועינינו מנסות לקלוט את כל המראות החדשים שהתגלו לנו בבוקר. נמצאנו ברחוב צר ובין שני צדדיו בתים אפורים בני שתי קומות. מסביבנו גם הרחוב הצר הזה התעורר לחיים. אנשים אצו ורצו ממקום למקום. מעט ילדים ראינו ברחובות, בעיקר מבוגרים. לאחר מספר ימים נודע לנו כי המבוגרים היו יוצאים בבוקר לחפש אוכל, דבר שעדיין לא חשנו בו, ברעב.


    סבתא חזרה לאחר מספר שעות. ראיתי אותה מרחוק מתקרבת. ראיתי כמה היא מותשת ועייפה. רצתי אליה וחיבקתי אותה.


    "מצאתי מקום להיות בו, בואו ונלך", וכך שוב אני אוחז בידה של אימי וגיטה אוחזת בידה של סבתי, עזבנו את הרחוב שבו מצאנו מנוחה לרגלינו הכואבות מהליכה והלכנו אחר סבתא. הגטו לא היה גדול ואפשר להגיע מקצה אל קצה מהר מאוד. עתה שסבתא ידעה לאן ללכת, היה קל יותר. הגענו לרחוב צדדי אחר ונעמדנו לפני בניין. נכנסנו לבניין, בכניסה היו חמש דלתות וגרם מדרגות. ארבע דלתות הובילו לדירות שהיו בבניין וגרם המדרגות הוביל לקומה השנייה. הדלת החמישית הייתה דלת המרתף ולשם הובילה אותנו סבתא.


    ירדנו לתוך המרתף החשוך.


    "במרתף הזה גרה זקנה עם נכדתה החולה, הן הסכימו שנגור אתן בתנאי שנעזור להן להשיג אוכל", אמרה סבתא. הזקנה ונכדתה ישבו על מזרון תחת צוהר קטן שפנה לרחוב וממנו נכנס אור קלוש למרתף. אימי הנהנה בהסכמה וחייכה לזקנה ולילדה. גיטה ואני הסתכלנו על הזקנה ועל הילדה ושתקנו. לאחר זמן גיטה התקרבה לילדה והתחילה לשוחח איתה.


    לילדה קראו רוחל'ה והיא הופרדה מכל משפחתה ונותרה רק עם סבתה. סבתי שוחחה עם הזקנה הסבתא של רוחל'ה ונודע ממנה כי לא הגיע מזון לפיהן כבר יותר מיומיים. אימי ששמעה את דבריה של הזקנה, מיהרה לפתוח את תרמילה, הוציאה חצי ככר לחם ופרסה ממנו שש פרוסות, את העבות נתנה לזקנה ולרוחל'ה, גם אנו קבלנו את מנתנו.


    במרתף הזה התגוררנו עם הזקנה ועם רוחל'ה מספר חודשים. סבתא ואימא היו יוצאות בכל בוקר לרחובות לחפש אוכל. כל פעם שסבתא או אימא היו חוזרות ואוכל בידן, היה חסר אחד התכשיטים שהיה עליהן. פעם אחת הטבעות ופעם עגיל או עדי, אך תמיד שהיו חוזרות ללא תכשיט, היו מביאות איתן אוכל: מספר ככרות לחם יבש, דגים מקולקלים או פירות וירקות מקולקלים. למרות שהיינו רגילים לתבשיליהן הנפלאים של אימא וסבתא, לא התפנקנו, הרעב שינה הכול. גם הזקנה הסירה את תכשיטיה שהיו עליה והעבירה אותם לסבתא.


    לאחר זמן נודע לי כי פולנים רבים היו באים לגדרות או לחומות הגטו והיו סוחרים עם יהודי הגטו במזון שהיו מביאים איתם. המסחר היה אך ורק בתכשיטים, לא עניין אותם דבר, רק תכשיטים של יהודים.  וכך היהודי היה מוציא את התכשיט מראה לפולני והלז היה אומר מה היה מוכן לתת בתמורה. בתכשיט שהיה בימים רגילים אפשר לקנות פרה, היה אפשר עכשיו לקנות בקושי כמה ככרות לחם יבשים ומעט תפוחי אדמה. בלית ברירה, העבירו היהודים את תכשיטיהם המעטים לפולנים, ואלה זרקו להם מעבר לגדר את האוכל. היו פולנים שלקחו את התכשיט, צחקו בלעג ליהודי התמים והלכו מבלי לתת דבר. חיפשו יהודי תמים אחר שאותו אפשר לגזול.


    כך עברו הימים והחורף הכה בגטו במלוא עוזו, החורף הקר של פולין. המרתף היה קר. אימא הלבישה אותנו שכבות בכל הבגדים שהיו לה בתרמילים. לא היה לנו במה לחמם את המרתף, התחממנו רק בבגדים שעל בשרנו. מצבה של רוחל'ה החמיר, שיעולה היה כבד. חומה עלה והיא שכבה על המזרון שבמרתף כשסבתה מטפלת בה. מלטפת אותה, מניחה על מצחה רטיות רטובות. שרה לה שירים ומספרת לה סיפורים. גיטה ואני היינו מקשיבים לקולה של הזקנה, מביטים ברוחל'ה ורואים כיצד החיים עוזבים את גופה הקטן.


    בוקר אחד התעוררנו לקול צווחה של הזקנה. רוחל'ה מתה. הזקנה אספה את הילדה אליה, חיבקה אותה ודמעותיה מרטיבות את רוחל'ה. כולנו בכינו יחד עם הזקנה המסכנה. על אף הזמן הקצר שהכרנו את רוחל'ה, חשנו שהיא אחת מהמשפה ומותה היה עבורנו כמותו של קרוב. לאחר זמן אמרה הזקנה לסבתא שהיא לוקחת את רוחל'ה לקבורה. היכן אפשר לקבור כאן בגטו? סבתא קמה על רגליה והצטרפה אליה.


    הזקנה נשאה את רוחל'ה הקטנה בידיה ויצאה, סבתא אחריה. זו הפעם האחרונה שראינו את רוחל'ה וסבתה. לאחר כשעה שבה סבתא לבדה וסיפרה כי הזקנה הגיעה לשער הגטו היכן שהיה משמר חיילים גרמניים וביקשה להוציא את נכדתה לקבורה. הגרמנים התחילו להתל בה וללגלג עליה והורו לה להניח את גופת נכדתה בעגלות שבהם נאספו גופות, אך הזקנה סירבה והתעקשה לקבור את נכדתה.


    "היא עמדה מול הגרמנים, אישה זקנה, ילדה קטנה מתה בחיקה ובעקשנות עמדה על דעתה", סיפרה לנו סבתא. לאחר מספר דקות שנמאס לגרמנים להשתעשע בזקנה, ניגש הקצין הגרמני, הוציא את אקדחו וירה בה. סבתא שעמדה מרחוק וראתה את הנעשה, נבהלה, ברחה מן המקום ושבה למרתף.


    עתה היינו במרתף לבדנו. הקור היה חודר לעצמות והרעב גדול. היינו אוכלים פעם ביום או פעם ביומיים משאריות של אוכל שהפולנים היו זורקים לסבתא ולאימא, או מנדבתם של יהודים שהצליחו להשיג אוכל בכל מיני דרכים משונות. ספק אם היינו מחזיקים מעמד במרתף עוד זמן רב. נחלשנו, כולנו נחלשנו. הבגדים היו עלינו כשקים. אימי גיטיל שהייתה אישה בריאה הפכה להיות שלד מהלך, כך גם סבתי. גיטה ואני עוד נראינו מעט יותר בריאים. היום אני יודע שסבתי ואימי חסכו מפיהן את מנתן ושמרו אותן עבורנו.


    חיינו את החודשים האלה בשגרה מפחידה. היינו שומעים ירי בכל שעות היום והלילה. כשסבתי או אימי היו יוצאות מהמרתף, לא היינו יודעים אם הן תשובנה. מידי פעם הוציאה אימא אותי ואת גיטה לרחוב רק כדי להתאוורר מעט ומייד הייתה מחזירה אותנו למרתף. לא ידענו מה ילד יום. התגעגענו לסבא, לאבא ולמוישה. מי יודע מה היה להם?


    כך חיינו במרתף עד שהגיע חודש מרץ 1942, עת שבו החליטו הגרמנים לחסל את גטו לובלין.

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/7/12 21:06:
      כמה סיפורים שנשמע עדיין נתרגש ונזיל דמעה. תודה ושבת שלום אשורר.
        16/7/12 17:39:

      אשר חברי היקר נשיקה

      שבתי ובאמתחתי * כוכב אהבה על פרי עטך

        15/7/12 14:56:

      אשר חברי היקר נשיקה

      קראתי את הפרק הזה בשקיקהועצב גדול

      תמיד סיפורים על גטאות וההשמדה הגדולה אז - צובטים בליבי

      הגבתי וכיכבתי בפרק הקודם

      עוד אשוב אשר חברי

      שבוע טוב

      ותודה שהבאת לנו מפרי עטך

      לא יכלתי להפסיק לקרוא.
      החיים בגטו ממבט של ילדים. כל כך קשה וקורע לב. תודה שהבאת. מרגש וכואב הסיפור
        13/7/12 16:55:
      אשר, באתי לראות אם העלית עוד פרק...אז בינתיים משאירה לך כוכב לשבת ברוכה....סאלינה
        13/7/12 00:36:
      אתה כותב ברגישות מדהימה, אשר היקר.
        12/7/12 15:01:
      תאור מהימן ומצמרר.
        12/7/12 14:32:
      סיפור אחד מזעזע....מני רבים. היטבת לתאר.
        12/7/12 14:32:
      סיפור אחד מזעזע....מני רבים. היטבת לתאר.
        12/7/12 09:13:
      סיפורך נוגע בנימים הדקים ומרטיט את החושים . תודה על פרק נוסף - בהיסטוריה שלעולם לא תישכח לעולם .
        11/7/12 23:27:
      אשר, הפגישה עם שאול מאוד מרגשת, כהסבתא זיהתה את פני בנה של חברתה.ספורו של שאול מצמרר, עדות מתוך עדויות רבות שצריכות להישמר ולהיזכר. תודה על הסיפור.
        11/7/12 22:28:
      סופר ועוד מסופר על הזוועות בתקופת השואה. הזכרון לטווח רחוק לזקנה מפעים בעייני איך שחיה וזוכרת תקופה רחוקה שלה. ולי האב של הבעל גר איתנו באותה חצר בן 93 שנים החיוניות שלו והספורים זו חוויה שנשבת לתוכה כל פעם מחדש..חובה לספר את ספוריהם ואתה עושה חכם שמנציח. תודה חברי היקר
        11/7/12 22:20:
      קשה.
        11/7/12 20:32:
      אשורר ללא מילים! עוד פרק מתוך הפרקים ערב נעים
      שוב ושוב מתגלים פרטים על גודל הזוועות בשואה ועד כמה אדם יכול לאבד את צלם האנוש שבו ועד כמה אנחנו מחוייבים לשמור על הצלם הזה ולהקפיד על מעשינו, הפרק הזה מרתק במיוחד וכמו קודמיו כתוב היטב.
        11/7/12 16:03:
      אשר, קראתי בנשימה אחת עד הסוף מבלי לראות מה אורכו של הפרק....פרק מצמרר ..כואב וצובט בלב....בטוחה שיש עוד המשך לסיפור... סאלינה
        11/7/12 14:37:

      אוי אשר.. הסיפור שלך

      מזכיר מאד את סיפור הורי ניצולי השואה

      והוריהם הזקנים שלא שרדו ונרצחו שם,

      רק בשל היותם יהודים.

        11/7/12 14:11:
      סיפור קשה. חיים קשים. ימים שעל אף ה"ידיעוֹת" שיש לנו עליהם, מתברר שלא ידענו מספיק. שלא נדע מספיק. // הסיפור עצמו, כסיפור, הוא מלאכת מחשבת רגישה. // תודה, אשר. מחכה להמשך.
        11/7/12 09:53:
      אשר, פרק מצמרר עם כל הפרטים, שהם מוכרים אך מצמררים מחדש את העור כתזכורת למה שהנתרחש. אהבתי את תחילת הפרקר כאשר אתה מביא את שמוליק לסבתך והיא מיד מזהה את בנה של ה"מכשפה". אשר יקירי, אתה מיטיב לשמור את המתח והעניין ממשפט למשפט. כתוב נפלא
        11/7/12 09:27:

      כמעט שאין לי מילים.

      כל פרק מביא חתיכת הסטוריה מתקופות וארועים שעדיין טריים בזכרון.

      סיפורי השואה, אף שהם דומים, הם תמיד שונים זה מזה. כל נפש והחוויות שלה.
      הכתיבה שלך מרתקת.
      רמי


      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון