| עמדנו באמצע המדבר כי זאת היתה הפעם הראשונה שלה. הרגשתי צורך לחנוך אותה בחויה אז דיברתי יותר מדי כשצפינו בו מהאוטו, מבעד מעטה של רדיו, מיזוג ובננה. בהמשך הדרך ראיתי עץ בודד וסלע גדול לידו אז עצרתי קרוב ויצאנו מהאוטו. כשיצאנו השקט הכה בנו והרגשנו נבוכים להגיד משהו. מה כבר יכול להיות שווה ערך לעומת שקט שכזה. היא הסתכלה אל האופק, צמצמה את עיניה, קימטה מעט את המצח. היא זמזמה שיר ילדים בשפה שלא הכרתי, הילכה לשום מקום מיוחד באיטיות. חיכיתי שתחפש גם אותי בזיכרון החדש הזה שלה, זיכרון שהיא חיה כרגע. היינו בדרך כבר שלשה ימים, הטיול כולו נמשך שבוע. נשארו שלשה ימים עד היום האחרון, שלא נחשב. הפרידה ביום האחרון גורמת לו להיות טעון מדי כדי שאפשר יהיה להנות ממנו. אבל נשארו עוד כמה ימים, בינתיים זה האמצע. הראיתי לה את ישראל בחורף, מהצפון עד הדרום. עכשיו עשינו את דרכנו במדבר. בואי נעשה טיול קטן, הצעתי. זה לא מסוכן היא שאלה. צחקתי והרגעתי אותה, טיול קטן, פה באזור. התחלנו ללכת. האדמה מרוצפת בסלעים שחורים ואדומים. בהתחלה נזהרים איפה שדורכים כמו שנזהרים במה שאומרים, אחר-כך מתרגלים והרגל והלשון קופצות בטבעיות. סיפרתי לה על משל נפוץ שמוסרים אותו דרך-כלל בחתונות, על אדם וחוה שהיו מאושרים בגלל שהיו לבד בעולם. כמו שאנחנו עכשיו, היא חיברה. נכון, אמרתי, והרשיתי לעצמי ללטף את ידה תוך כדי הליכה. היא נעצרה והרימה אבן משוננת. אבן משונה, הרהרה. יש אבן רגילה? שאלתי. היא התכופפה והרימה את האבן הראשונה שראתה ונתנה לי. וואלה, אמרתי. וואלה, היא צחקה. היא אהבה את הטעם של המילה למרות שמעולם לא הגתה אותה בצורה משכנעת. תראי את השמש איך היא אדומה מאחורי העננים. אתה חושב שזה יצא בתמונה ? שאלה טובה, לקחתי את המצלמה הדיגיטלית והפעלתי אותה. הרכיבים שבה זזו בקצב עירוני, נשמעו לא שייכים. היא נשמעת כאילו היא מפהקת, היא אמרה. תעשי פוזה. היא שמה את משקפי השמש והטתה את הראש בארבעים וחמש מעלות כנגדי, חיוך ציני. תמונה יפה. נחזור, התרחקנו. ליד האוטו הרשיתי לעצמי לחבק אותה, חשבתי שזה הגון כלפי המדבר שלא מקבל הרבה מבקרים בימים כאלה. שני לבבות אנושיים פועמים זה כנגד זה באמצע שדה אבנים ענק, ליד עץ בודד, מתחת לעננים שמכסים שמש אדומה. נכנסו לאוטו והמשכנו לנסוע. הכביש מתפתל. עוד מעט כבר יהיה לפני הצהריים ושיחות של איפה נאכל ומה נאכל יעלו. עידן רייכל התנגן בפעם המליון, הדיסק היחיד שהיה לי. המדבר המשיך להשתרע מאופק עד אופק. עמוק בכיס מיששתי את האבן הרגילה, חוקר את זיזיה. סתם אבן רגילה שיותר מיוחדת בשבילי מכל זיז-סלע-גב-מנהיר-ערוץ-אפיק-ואדי שבעולם. |