עוד שבועיים.

עוד שבועיים לעזאזל!!!

אחרי שנה בדיוק. שנה שאת כאן, איתי, איתנו, בתוכי, בתוכנו, לעזאזל עם תוכנו!

מה איתי ואיתך אחות? מה עם זה?????

קיבלתי אותך בחזרה- לפני שנה, אחרי שחיית וגדלת לך בניכר שלוש עשרה שנים...

כל כך שמחתי כשהגעת אליי בחזרה ! עם בעלך וילדייך הקטנים , באת כדי שנמשיך לגדול ולגדל ביחד! אותם ואותנו...שנה אחת. רק שנה. שנה.

נכנסת אל הלב שלי לגמרי, מחדש, הפעם קרוב יותר- קרוב מתמיד.

עבדנו יחד, זה איפשר לעוד אנשים וילדים להנות מהקסם הזה שהוא את...התאהבו בך מייד...

הרגשתי שגשוג רגשי ענק ואת? אולי גם...

כשהגעת, ניסיתי שלא תראי את "מצוקת האוהלים" שדי הזדעזעת ממנה...ריפדתי כמה שיכולתי.

ניסיתי לענות לך על השאלות ששאלת, כמו למה אנשים בארץ הזאת, שאני ביניהם, צריכים לרוץ כל כך הרבה ובקצב מטורף כל כך...ובסוף יום או שבוע להגיד שהחיים יפים , שהחיים טובים ומתגמלים פה...אך לא בשבילך , בשבילכם.

ילדייך היפים גדלו בחיקי ממש, בתוך כל הקצב המסוחרר הזה, בו אנו חיים.

לדעתי הם שחו יפה בזרם ותפסו כיוון ייחודי, כל אחד משלו, זה היה יפה ומעורר השראה.

את עוררת בי השראה וגאווה על המאמץ שעשית כדי שהחזרה שלך הנה- תצליח.

חשבתי שזה הצליח.

חשבתי שתישארי. איתי.

אחות קטנה.

אומרת לעצמי שזכינו.

זכינו בהזדמנות של שנה אחת ביחד! באותה ארץ, באותו יישוב ובאותו מקום עבודה – הכי צמוד שיש!!

ועכשיו את כאילו נגזלת ממני – שוב. כמו כשהיינו קטנות, כמו כשמצאת את עצמך בארץ אחרת.

הייתה לנו שנה של אימהות משותפת ואינטנסיבית, קירוב לבבות עצום, תלונות ומענות זו לזו, מריבות קטנות, דרמות, בכיות ודמעות וגם הרבה צחוקים, נישוקים וחיבוקים.

גיליתי אותך מחדש ממש וגם את אותי...איזה עונג זה היה...מסתבר רגעי.

נכון, את זה איש לא ייקח מאיתנו, גם לא את מה שיש לנו בלב לעולם..

אבל, היום כשהמשכתי את הספירה לאחור וגיליתי שיש לי עוד שבועיים בלבד. איתך ואיתכם.

נשברתי ובכיתי כל כך- דרמות, ואת מנחמת אותי.

אז למה אני לא מתנחמת? איך אני לא שמחה ?

ואת חוזרת למקום נפלא, מוכר, מתגמל, נוח, בו הקצב איטי ונעים, אין סיכונים ואין דרמות,

הכל נקי ואסתטי לך, כמו שאת אוהבת ויודעת....

אמרת שאינך מסתלקת מהלב שלי, זה נכון, אבל זה כואב עכשיו כאילו שכן.

עכשיו במקום להתבכיין ולהתעסק בשטויות, צריכות להנות מכל רגע פנוי

ולסחוט כל טיפה של יחד שנותרה לנו...

אנחנו אחיות.