הישיבה נקבעה בעשר.

כבעל נסיון, אני עולה על האוטובוס של 6:40, שאמור להביא אותי כבר בשמונה וחצי לעיר הקודש.

שלט על כביש שש מזהיר את כולנו שיש עומס מנקודה מסויימת ואילך.

לחדשות רעות כדאי להאמין.

התנועה נעשית צפופה ואנו זוחלים כארבעים דקות עד שמתגלה הסיבה:

מוביל טנקים נתקע כשמרכבה שלמה עליו.

המוביל אמנם עומד על כל השוליים, אבל שליש מרוחבו מצוי על אחד משני הנתיבים.

זה מספיק.

בכביש לטרון ניגש מישהו מבוגר אף ממני לנהג, ומדבר עימו בשקט. אני מניח שהוא מבקש לרדת במקום בו אין תחנה.

לא מדוייק.

הנהג מגיע לגשר מחלף בית שמש, לפני שער הגיא, מקום בו השוליים רחבים דיים, עוצר ומסביר: "מקום אחר לעצור אין לי".

האדון יורד להתפנות, והנהג עושה סיבוב אטי סביב האוטובוס כדי שלשוטר סקרן ניתן יהיה לספר על חשד לתקלה ברכב.

טוב, הם עולים חזרה, כל אחד תופש את מקומו, ואני מקווה שעתה, עם פחות משקל - האוטובוס יתקדם טוב יותר.

טעות.

בעליה מחליף הנהג הילוכים מדי פעם, אבל האוטו צולע.

עד למורד מחלף הראל הוא מתחמם וזועק אל הנהג.

הנהג עוצר לפני גשר מוצא, ואחרי דקות ספורות עוצר אוטובוס אחר ואנו משתלבים בתוכו.

אני מתיישב ליד מישהי ושואל אותה מהיכן מגיע האוטובוס.

"הוא מגיע מירושלים".

- "לא, הוא נוסע אל ירושלים, מאיפה הוא מגיע?"

"הוא מגיע לאשדוד".

טוב, לפחות היא עקבית.

הנסיעה שלי לירושלים התבררה דווקא כחיונית.

כל מה ששלחתי לאנשים שם בדואל, וככל שעקבתי אחריו בשיחות טלפוניות - עד שהגעתי לשם לא נעשה בו דבר.

בעקבות הופעתי במקום, לפחות גיבשנו דרכים כיצד כן לעשות.

גם זה משהו.