התחלתי לקרוא את פרק11 ולא יכלתי להפסיק רציתי רק שהוא ימשיך וימשיך, באמת שהפרק הזה היה התמצית לכל החיים שאנחנו צריכים לחיות, לכל הדברים הטובים שאנחנו צריכים להעריך, להתקדם ולהמשיך הלאה. אז הנה הפוסט הראשון תיתכוננו כי הפוסטים הקרובים הולכים להיות מאוד מעניינים.

" אנשים רבים מדי חולמים על גן ורדים קסום בקצה האופק במקום ליהנות מן הגן שפורח בחצר האחורית שלהם. איזו טרגדיה"

טבעו של האדם הוא לא להיות מסופק במה ששלו ולהסתכל על הדשא של השכן כי "הדשא של השכן ירוק יותר", אנחנו צריכים בכוח הרצון שלנו לשנות את הטבע הזה ולגרום לו להתהפך לטובתנו, ללמוד להסתכל על מה שיש לנו וליהנות מזה, לחייך למשפחה שלנו וכמובן להודות על מה שיש לנו ועוד יהיה לנו. הכוונה במשפט למעלה היא שאנחנו חושבים שאם נתעשר אז נהיה מאושרים, שאם ניסע לחו"ל, נמצא את השלווה, אם נקנה עוד בגדים זה יעשה לנו טוב על הנשמה, אתם יודעים מה? זאת טעות חמורה. תתחילו לחיות את החיים בהווה, אל תחשבו מה היה קורה לו הייתי עשיר, מה היה קורה לו הייתי בחו"ל, מה היה קורה לו הייתי רווקה, או נשואה. תחשבו כמה אתם מאושרים על מה שיש לכם, על מה שהעולם והיקום מעניק לכם, תהיו אסירי תודה על כל יום שאתם קמים אל האישה שאתם אוהבים או הגבר שאתם אוהבות, תהיו אסירי תודה על עוד יום שעבר בכיף בעבודה, על זה שיש לכם עבודה, על זה שיש לכם בית ואוכל כדי לחיות, תהיו אסירי תודה על מה שהחיים העניקו לכם כי אחרת אף פעם לא תמצאו את השלווה.

למה כל החיילים חושבים שתאילנד או הודו ינקה להם את הראש מהצבא לפני הלימודים וזה יעשה להם טוב, כי ככה כולם עושים. אני חס וחלילה לא מתיימרת לשפוט אותם בטח ובטח שלא את הקרביים שבניהם שחייבים את השיחרור אחרי הצבא וכול הכבוד על השלוש שנים שהם השקיעו וכל הכבוד בכלל לכל חיילי צה"ל. אבל אנחנו צריכים לעצור רגע, לשניה ולחשוב מה אנחנו רוצים, לא מה אחרים עושים, אלא מה טוב בשבילנו. אני משאני קטנה הבנתי שאני נולדתי שונה מהרוב, תמיד הייתי הולכת נגד הזרם ואף פעם לא הבנתי למה כולם אומרים שהם לא אוהבים מתמטיקה, תמיד אהבתי מתמטיקה, לא הבנתי למה כולם מתלוננים בשירות שלהם בצבא, לא הבנתי למה אנשים בגיל הטיפש עשרה לא חושבים שההורים שלהם יותר חכמים מהם. אני חושבת שההורים שלי הרבה יותר מבינים ממני אבל לא הם ינווטו לי את החיים ובכלל הורים ואנשים מבוגרים הם בעלי חוכמת חיים תיזכרו זאת תמיד. לא הבנתי למה אנשים ממהרים לטוס לחו"ל. בכל אופן לא הבנתי כלום בעולם הזה. עד שהתחלתי לקרוא כל מיני ספרים כמו "התת מודע", וה"סוד" ועכשיו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" והבנתי שמילדות הייתי אופטימית וקצת אחרת ולכן אני מעבירה לכם את המסרים האלה מעומק ליבי כי זה כל כך נכון. כרגע אני בשנות ה20 לחיי והגעתי יחסית רחוק לגיל שלי רק כי מגיל קטן בתמימות לחלוטין הייתי תמיד אופטימית, אף פעם לא ראיתי כישלון מול עיני, תמיד תכננתי את הזמן נכון ותמיד היו לי מטרות וכמובן פה ושם כישלונות אבל אלו החיים בסופו של דבר, רק אנחנו מרימים את עצמנו.

לכן, חברים יקרים כל בוקר תחייכו ותגידו תודה על מה שיש לכם כי שום דבר בעולם הזה הוא לא ברור מאליו ואל תקחו אף פעם שום אדם כמובן מאליו. תאמינו לי ברגע שתהיו מסופקים במה שיש לכם מה שיש באופק יהיה הרבה פחות מעניין ממה שצומח אצלכם בגינה.