א' ואני בחאפלות.  יושבים בבית קפה של ערבים, מעשנים נרגילה, משחקים שח.  פעם היינו הולכים לשם להוריד סאטלות, היום פשוט נחמד שם. אוירה ביתית.  אין שם ערבי גבינות ויין, במקום זה רואים כדורגל.  לא פותחים שולחן שם, מקסימום מבקשים מהבחור להחליף ראש לנרגילה.  זה לא קפה וקרואסון, זה קפה שחור בכוס קטנה.  רציתי פעם להביא לשם איזה בחורה אבל היא לא הבינה את הקטע.  מרב שאין קטע זה הקטע ניסיתי להסביר לה, אבל היא לא השתכנעה ולא רצתה להכנס. הריהוט שם מפלסטיק, כסאות כתר.  בחיים לא דיברתי עם מישהו משם, לא היה לי על מה. בדרך-כלל  זה רק א' ואני. לפעמים מגיע אורח.  תמיד אורחים מרגישים לא בנוח, מנסים למלא את השקט שיש שם. אפשר לראות שמישהו לא בנוח כשהוא מדבר חזק וללא הפסקה, כאילו שהוא מרגיש הכי בבית ולא מעניין אותו כלום. אני נותן להם להוציא את השטויות שלהם החוצה, אף פעם לא שופט (שם), רק מעשן נרגילה וחושב, למה אתה מדבר כל-כך חזק, אני ממש לידך.  או, למה אתה מדבר כאלה שטויות, אני הרי אינטליגנטי.  כשמשעמם משחקים שח.  אני תמיד מפסיד וזה משום-מה לא פחות כיף בשבילי.  א' אומר שזה ישתנה כשאני אתחיל לנצח אז אני שומר שזה לא יקרה. פעם כתבנו שם שיר ויצא לא-רע, בסגנון מזרחי של להקת שפתיים. פעם צילמתי שם תמונה בשחור לבן ויצא לא רע, שיקף את הקבועים שם בצורה נאמנה.
אף פעם לא פחדתי ללכת לשם, אפילו לא בזמנים הקשים של האינטיפאדות והמלחמות שלא חסרות בארץ. א' פעם אמר לי באיזה שבוע חם במיוחד שאולי לא נלך היום, אבל לא היתה ברירה, היה צ'לסי. אז הלכנו והכל היה כרגיל, עם הקפה והנרגילה האל-מותית. חודש אחר-כך היו פרעות רציניות וערבים יצאו לרחובות עם לומים וחסמו כבישים עם צמיגים בוערים, אז אמרתי לא' שאולי נוותר היום, רק היום,  והוא אמר שהוא אוכל סרטים על משהו והוא לא מוותר לי. אז נפגשנו באמצע המהומות, באי של שקט, שלא משתנה אף פעם. לא זוכר כמה זמן אחר-כך התחילה מלחמה ונפלו טילים בכל האזור, השחיתו כל פיסת קרקע במרחב שעד לפני המטח היה ברור מאליו, האזור נסגר לכניסה על-ידי הצבא, אפילו אז לא ויתרנו והלכנו לשבת על איזה קפה זריז, בשביל הסבבה, כמה שאיפות מהצינור, רק לשמוע את הפכפוך של המים. אני זוכר שהיה שם פיגוע וכולם מתו שם, אפילו א' ואני. אחרי זה המצב היה מתוח ולא רצינו לחזור שם איזה כמה שבועות אבל בסוף זה נרגע.  בסוף זה תמיד נרגע.