פרט לתסביך אדיפוס המודחק בעצמו מהשיח (החל מהמיסטיקה היונגיאנית וכלה בפסיכולוגיה ההתפתחותית/פונקציונליסטית) היום כל תינוק יודע למלמל "הדחקה!". ממושג שהיה פגיון לנעוץ בליבה של ההתחסדות החברתית כלפי מיניותו של האדם, המונח נשלל בשתי הדרכים שבה פסיכולוגיה בורגנית יודעת לסרס: ראשית "חוכמה", הפשטה מכל תוכן. שנית, לאחר שכל תוכן כללי (והמיניות, למי שמעולם לא קרא את פרויד המאוחר, היא לעולם לא עניין פרטי אלא חברתי מכל וכל) הוסר בניתוח הנעים הזה, ניתן להשתמש בו כיצד שרוצים. הלקח הוא פשוט למדי: הדחקה ככל מושג אחר היא דלי שאפשר לרוקן מתוכן ולהשתמש בו מחדש. על מנת לפתור באופן דמיוני מתחים המורכבים בין האדם לחברה כפי שעלו במושג ההדחקה המקורי - האופן שבו האדם מאמץ את הדפוסים החברתיים כחלק מעצמו עד שאנו תמהים מה הוא ומה ה"אחר" שבו - מה יותר נוח מלומר הדחקה בהקשר "המתאים", לפי ההדחקה האינסטרומנטלית אין בעצם הדחקה. זהו הכוח הדמיוני של הפסיכולוגיה הדמיונית אשר בזה, אם לדבוק בטרמינולוגיה הלקאנינית לסימבולי ולממשי: אם הלא-מודע בנוי כשפה, הרי אין לו מקום באיזו ספה נוחה ודמעות של קתרזיס. אם הממשי הוא המפלצתי, זה שאין לו פשר, הרי הוא מסולק מאחורי ה-חוק בהא-הידיעה/ שם-האב.
אז תן לנו מסקנה קולעת! כותרת והרי כל האינטרנט איננו אלא כותרות! והרי הכותרת להיום: האני של הפסיכולוגיה איננו אלא קליפה מקליפות הבצל שאם נקלפו לא נמצא מאחוריו כלום (המטאפורה היא של פרויד, אגב), או לפי תלמידו לקאן - האני איננו אלא סימפטום. הטיפול ב"הדחקה" אמור להתחיל משם, לא בחיזוק האגו הדמיוני אל מול חברה שהפכה לערימה מקרית של "סימפטומים". |