פנחס הוא אליהו / ש. ליזרוביץ כל אחד יכול להתפלל...
פרשת פנחס משמשת מידי שנה תזכורת לכל יהודי באשר הוא, מהו השכר על מסירות נפש ועל התמסרות טוטאלית לרצון הקב"ה. הדברים אקטואליים במיוחד בימים בהם משנאי עולם התורה מרימים ראש ומבקשים לפגוע בלב ליבה של היהדות, עולם הישיבות ולומדי התורה. אנשים חסרי כל ידע בסיסי ביהדות, יחד עם אחרים שהעמידו פני אוהבי דת, מחפשים "פתרונות" לעולם התורה הפורח שהוא לצנינים בעיניהם. הם מנסים לפגוע בכל דרך, לאיים ולהפחיד, להסית ולהדיח גם יחד, ופלסנר הוא רק נמשל לשוטה הכפר שצועק בקול מה שאחרים חושבים בליבם. מתברר שהמלחמה העיקשת, זו של פנחס כנגד מרשיעי ברית, היא זו שהביאה ל"בריתי שלום", ולהיותו של פנחס מלאך המסמל את השלום והברכה, אליהו הנביא. החובה הבסיסית של כל אחד באשר הוא למסור נפש כפשוטו, להאבק ולהרים ראש כנגד אותם המבקשים את נפש עולם התורה, לא מתבטאת רק בהכנה למפגן של מיליון או יותר, אלא הן בהכרה פנימית וברורה, של הסכנה הגדולה שבגזירות המאיימות, אבל גם בחובת עבודת הפרט • יהודים רבים כמעט בכל בית בישראל מבקשים ישועה, אחד מתמודד עם בעיות כאלו, השני עם אחרות, לרבים יש מועקה ומצוקה מי בענייני רפואה חלילה, או פרנסה ושאר טרדות רוח וגשם, וכולם, כל אחד מבקש ברכה וישועה, נושא תחינה לבורא עולם להינצל מכל רע. חובת התפילה היא לא רק על צרות הפרט אלא גם על אלו של הכלל, שכן אף אחד לא יוכל לדעת עד כמה תפילה נוספת שלו תוכל להשפיע, ומי יודע כמה רב כוחה להצטרף לתפילות הכלל. דברי חז"ל על אליהו הנביא, הוא פנחס, מלמדים יסוד מופלא שיכול להיות כל כך שימושי גם בחיי היום יום, גם בצרת הפרט וגם לצרות הכלל. על הפסוק "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" ( ז' ו) מסביר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לכרמל הה"ד "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו" ... "ודלת ראשך כארגמן" אמר הקב"ה הדלים שבכם חביבין עלי כדוד שנאמר (זכריה יב) "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד"... אמר ר' ברכיה מלך אסור ברהטים זה משה דכתיב ביה (דברים לג) ויהי בישורון מלך אסור ברהטים שגזר הקב"ה עליו שלא יכנס לארץ ישראל בשביל מי בשביל רהטים של מי מריבה" (ויקרא רבה (פרשה לא ד"ה ד"א צו). רבינו הנצי"ב מבאר בדברים אקטואליים את כוונת המדרש, וז"ל: "אלא העניין שהורו לנו חז"ל עיקר גדול בתפילה.... קבע הקב"ה שיקדימו עבודת התפילה שהיא המוספת כוח כנסת ישראל למעלה... ומשום הכי אפילו בזמן שרוצה הקב"ה להשפיע טובה בברור ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים מכל מקום כך רצונו יתברך שיתפללו מקודם, כי כך קבע מי שאמר והיה העולם יתברך... אם כך, אין נפקא מינא אם מתפלל אדם גדול כאליהו או הדיוט ורש בישראל". על פי זה, טעותו של משה הייתה שב"מי מריבה" לא התפלל אל הקב"ה שיצאו מים מן הסלע וסמך על הבטחתו ("הרחב דבר" במדבר כ' יג). הביטויים "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" ו"וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אַל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" מלמדים שהחובה להתפלל היא בכל שעה, גם כשיש הבטחה ברורה שהכל יסתדר, ובמיוחד כאשר אין הבטחה שכזו, כל אחד, יכול פשוט להקדיש עוד מספר דקות ביום לעוד תפילה על חבריו ועל עצמו, על גזירות הכלל והפרט, להיות קנאי בזה, ולהשתמש בכוחו של פנחס ושל אליהו הנביא. ולקבל שפע של ברכה מן השמים.
להבין שלא להבין / ל. מאיר הדרך לגשר על פני הקוטביות הערכית בציבוריות הישראלית – הינה רק על ידי קבלה בלי הבנה!
בשבועות האחרונים, שוב סוער עולם התורה וכמוהו גם הציבוריות הישראלית כולה, סביב אחד הנושאים הנוגעים לציפור נפשה של היהדות החרדית. דומה, כי אין נושאים רבים מהותיים כל כך, עקרוניים כל כך, כמו נושא גיוסם של בני הישיבות. בעבורנו, מדובר בעמדה חד משמעית שאין בה מקום לפשרות. יהרג ואל יעבור. כל בן תורה יהיה מוכן למסור את כל אשר לו, ובלבד שלא להכנע לגזירת השמד המתחדשת, גזירת הקנטוניסטים של שנות האלפיים. אולם הבעיה החמורה ביותר היא, שעד כמה שמדובר בנושא כה מהותי בעבורנו, הקושי ההסברתי הכרוך בו – מהווה מכשול שכמעט לא ניתן לעוברו. הסברה כי ניתן להסביר לחילוני המצוי, שהקריב משנותיו וסיכן את חייו בשדה הקרב, מדוע בן ישיבה לא ימלא אף הוא את חובתו בדיוק כמוהו – גובלת בנאיביות טהורה. אין דרך להסביר זאת, חד וחלק. הטענה החביבה על מסבירינו, ובפרט על אותם הששים להפגין את כישורי ההסברה הלקויים שלהם בכל הזדמנות, הינה טענת "תורה מגנא ומצלא". זו כמובן טענה נכונה, אמיתית וברורה מאין כמוה, ואין איש מאתנו שמטיל בה ספק. אולם הציפיה המופנית כלפי החילוני המצוי, לקבל את הטענה הזו – מגוחכת. האם ניתן לצפות ממי שכל חייו נסובים סביב מרדף בלתי פוסק אחר הנאות העולם והצלחה חומרית, מי שאושיות משמעות חייו מושתתים על 'כוחי ועוצם ידי', כי יבין את ערכה של התורה ואת תרומתה להצלת העולם? היה ונצליח לשכנע את החילוני המצוי בכך, הרי שדרכו שלו אל הישיבה סלולה וברורה... יתר על כן. לדידו של החילוני המצוי, התורה הינה מקצוע, ככל מקצוע אחר. במסגרת זו, הוא מוכן לפטור מגיוס קבוצה של עתודאים, שיקדישו את כל כולם לתורה ולעבודה, ויהוו את דור ההמשך של הרבנים בישראל... אולם כלום ניתן לצפות ממנו שיבין כי לימוד התורה הינו ערך עליון כשלעצמו, מבלי כל מטרה ומבלי כל גבולות? כי כל מילה ומילה בתורה הקדושה הינה בעלת ערך בל ישוער, וכי אין שיעור לחובת לימודה? גם הויכוח בדבר מידת הצורך של הצבא במסת מתגייסים חרדים, רחוקה מלשכנע. אם מבקשים אנו להסתתר מאחרי טענה זו, הרי שתשובתה בצידה: "התכבדו נא והשאירו לצבא לקבוע את צרכיו ולהתנהל על פיהם!" יאמרו מחרפינו. ברור כי צרכיו של הצבא או העדרם – אינם מעניקים לנו זכויות כלשהן, ואינם מהוןים הצדקה לחקיקה גורפת השוללת מהצבא עצמו להתנהל על פי צרכיו המשתנים כראות עיניו! ושוב, זאת ועוד: אם זו הטענה, הרי שמסלול השירות הלאומי עומד בעינו, משווע לידיים תורמות! ואם נטען כי הצבא אינו ערוך להתנהלות העומדת בקריטריונים הערכיים והתורניים שלנו? גם טענה זו לא תתקבל על ליבו של החילוני המצוי, למרות אמיתתה האבסולוטית, משום שהוא אינו יכול כלל לתפוס את מורכבות התנהלותו של הבן־תורה, ואת מארג ערכיו הרוחניים שלא ניתן ליישבם עם שירות מכל סוג שהוא במסגרת שאינה מבוססת על בני תורה בלבד! לסיכום, לאמיתו של דבר, לא ניתן לשכנע את החילוני המצוי מדוע לא ישא בן הישיבה בנטל כמוהו בדיוק. אולם בכל זאת, דומה, כי טענה אחת יכולה לעמוד לנו, והיא שצריכה לעמוד במרכז מערך ההסברה שלנו: החילוני המצוי אינו יכול להבין מדוע איננו יכולים לשאת בנטל השירות הצבאי בדיוק כמוהו. אבל הוא יכול וצריך להבין, שיש דברים שהוא אינו יכול להבין. אם ישנה דרך בה יכולים ציבורים בעלי קוטביות ערכית כה עמוקה לחיות בדו־קיום זה לצד זה – הרי שהדרך לכך הינה רק על בסיס ההבנה היסודית הזו, על בסיס קבלת עולם הערכים של האחר גם אם הוא בלתי מובן בעליל. כל דרך אחרת, תוביל בהכרח להתנגשות ערכית שתוצאותיה מי ישורן. אלא שכאן, דומה כי גם אנו צריכים לעמול בכדי להעניק דוגמה אישית לאחינו הרחוקים. משום שגם בציבוריות שלנו ישנה קוטביות ערכית בתחומים שונים. אולי היא אינה קיצונית כל כך, אך היא קיימת ומהוה פלטפורמה לחיכוכים מבישים שמוטב היה אילו היו נחסכים. אם נפגין אנו יכולת לקבל כאקסיומה את מארג הערכים של האחר, כמובן כל עוד הוא אינו עומד בסתירה לדרך התורה והמסורה, אולי יהא בכך כדי ללמד את הציבוריות הישראלית הכללית פרק או שניים בהלכות דו־קיום...
ונוסף גם הוא על שונאיהם / מ. שוטלנד תחת רעש קרב האיתנים, מגיעים גם הגמדים במטרה לתקוע את פגיונם הקטן בגב המותקף
בימים אלו, הקרב סביב סוגיית גיוס בני הישיבות בעיצומו. למרות שמבחינה מהותית הוא הוכרע מראש בתוקף ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו", אין אנו פטורים מלהגיב ולמחות לנוכח ההתקפה על תורתנו הקדושה ובניה הנאמנים ביותר. בהעדר שום סיכוי להישגים מעשיים מעבר להצקות וגזירות המלוות אותנו מעת היותנו לעם, צריך לדעת ולהבהיר, שסיסמת "הנשיאה בנטל", מופנית בעיקרה כלפי פנים ומהווה את האליבי החילוני האולטימטיבי לחיי הפקר. שהרי להרגשתם יש בידם ערך מוסרי, שכביכול נעדר בקרב שומרי התורה, שדמותם כיהודים שלמים מציקה להם בתביעה בלתי פוסקת, על התכחשותם לדת אבותיהם. כשהתותחים רועמים – כך אומר הפתגם – המוזות שותקות. עם זאת, פעמים, שתחת רעש קרב האיתנים, מגיעים גם הגמדים, במטרה לתקוע את פגיונם הקטן בגב המותקף ובכך לזכות לתהילה כלשהי. ברוח זו מבכרים אנו לראות את הצטרפותם של מזכ"ל בני־עקיבא לחינגא, בכנותו את ערך לימוד התורה בטהרתה, כלא פחות מאשר "פשע מוסרי", עפ"ל. מחרה ומחזיק לפניו חה"כ אורי אורבך, הממליץ בימים אלו בהם נסדקת ה"ברית בין החרדים לליכוד", לבוא חשבון עם החרדים לכל אורך החזית. אך עולה על כולנה הוא מאמר מכוער ובזוי, שפרסם בראשית השבוע רב ד"לי העונה לשם דוד סתיו, תחת הכותרת "נשיאה בנטל – כלי חיוני להתחברות לתורה". אל דברי התוכחה נגד עולם התורה שאינו נושא בנטל אליהם נשוב בהמשך, מצרף הכותב בערבוביא אופיינית טענה אווילית, בגנות חוק שנתקבל לאחרונה, המחריג מוסדות תורה מחובת הנגשה לנכים. לא נפתח במוחו הקודח אפילו צוהר לאפשרות, שסיוע למוגבלים כה מוטמע בקרב החרדים, עד שאין תועלת בהוצאות בזבזניות הנחוצות להצגת טלפיים כשרות במסגרת עולם הרשע, להנאתם של קבלנים רודפי בצע. אולם עיקר קטרוגו הוא באשר ל"נשיאה בנטל", שלדבריו יש לחייב בגרסתה החילונית, דווקא מטעם ועל פי התורה. במסגרת זאת וכדרך המשכילים מאז ומעולם, יש לו ציטוטים רבים כידו הד"לה הטובה עליו, מהתנ"ך ועד דברי חז"ל, המונים ב"פרקי אבות" את "נושא בעול עם חברו", בתוך 48 מידות שהתורה נקנית בהן. יש לו גם דוגמא מעשית מבניו, ששרתו בצנחנים, כשהאחד ממשיך בכך ורעהו חזר לישיבה ו"לומד בעיון מתוך שאיפה לגדלות". הרי לנו אפוא התנסחות טיפוסית מבית היוצר המזרחיסטי המסורתי, על מידת "אהבת ישראל" (רק כלפי רשעי ישראל כמובן) השגורה בפי דובריו זה עידן ועידנים. והנה גם בלי צורך לערער על שום מידה נכונה שניתן למצוא בקרב עוזבי התורה, אנו מחויבים למחות בכל השוואה בין מלחמות יהושע או דוד המלך, לבין צורתו של "כור ההיתוך הישראלי", המשקף את התכחשות ההמון הישראלי לתורה באופן הקיצוני ביותר. אין לנו גם עניין לפרט אפילו מקצת מהמעשים הכוללים עבירה על ג' עבירות חמורות ברגל גסה ובכוונה תחילה רח"ל, במסגרת זאת. אולם יתירה מכך. כאמור, סיסמת ה"נשיאה בנטל" מבטאת מעצם מהותה את דרישת החילונים להכיר בה, כשוות ערך לחיים יהודיים על פי התורה, במטרה לברוח מכל תוכחה על חיי ההפקר שלהם. מבחינה זו דווקא אנשים דוגמת סתיו הינם בבחינת שונאיהם המרים ביותר של אותם חילוניים, בהיותם מאשרים זדים הנותנים גושפנקה למעשה הכחש והמנוסה נחושת המצח מאמונת אבותינו. האמת היא שבתוך תוכם, גם החילוניים מבינים זאת היטב. הראיה היא, התייחסותם כפוית הטובה עד כדי ביזיון לד"לים, הן באופן ציבורי כמו גם לחיילים המשרתים אותם בנאמנות. מי שמוכן ומהין להיתלות במידה אחת לשם הכחשת יתר ארבעים ושבע המידות אותן מנו חז"ל בקנין התורה, מעיד על אופי אחיזתו באותה מידה עצמה. ממש כך, מי שמגלה הבנה לנטישת התורה בשם ערך שכולו מכוון לעודדה ולהצדיקה, מראה את מידת חיבורו לבורא עולם, לתורתו ולאהבת ישראל. במילים אחרות, מאמר כה אוילי בשנאתו לתורה ולומדיה, אינו אלא פרי של השתלמות בשטח זה, בעיון רב ובשאיפה לגדלות...
פעולות קטנות – משמעות גדולה / ל. בן שלמה הבה ניתן אל לבנו להבין, שכל פעולה ומעשה שלנו ושל ילדינו יש להם משמעות עמוקה להיום ולדורות.
כל אחד מאיתנו פועל פעולות ויוצר ועושה, דברים גדולים ודברים קטנים, פעולות שאנחנו מייחסים אליהן משמעות ופעולות שאיננו מייחסים אליהן משמעות. מפרשתנו אנו למדים, שכל פעולה של אדם יש לה שורש ומקור הן בתוך האדם פנימה והן בדורות עברו והשפעת הדורות על פעולותינו כאן בהווה. וכדלהן: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". רש"י במקום מביא את דברי חז"ל, "שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". והשאלה הנשאלת ע"י כל אחד, וכי מה קרה אחרי שיחסו הכתוב לאהרן, האם נעלם פתאום הסב שפיטם עגלים לע"ז? שמעתי על זה פעם מהגאון רבי יצחק גולדווסר שליט"א, משגיח דישיבת אור ישראל פ"ת, שהסביר שהנידון הוא האם המעשה שפנחס עשה מקורו בכוח הטוב שיש באהרן שאוהב שלום ורודף שלום, או שמא מקורו בכוח הרע של אבי אמו שפיטם עגלים לע"ז, וכשבא הכתוב ויחסו אחר אהרן הרי שהתורה מעידה לנו שמקור התנהגותו של פנחס הוא מכוחו של אהרן. ובזה גם ניתן להבין את בקשתו של יעקב אבינו, "בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי", שיעקב אבינו ביקש והתחנן לפני בורא עולם שאל יהי במעשיו שלו שורש ומקור לפעולות בניו בשכם ונכדו קורח ולא סתם שלא יוזכר שמו, כי כולנו הרי יודעים שלוי הוא בנו של יעקב אבינו. • ננסה קצת להתייחס לפעולות קטנות אשר לא תמיד אנחנו מייחסים אליהן את המשמעות הנכונה, אך בשטח המשמעות היא גדולה לאין ערוך, והשפעת הדברים יכולה לעיתים להימשך על פני כמה וכמה דורות. לדוגמא: כאשר אנו רואים ילד שמתקשה בדחיית סיפוקים, האם אנו נותנים את המשקל הנכון לפעולה זו ומנסים לעקוב אחרי שורש ומקור הבעיה, או שמא אנו מנסים לגמול אותו בדרכים "חינוכיות" אלו ואחרות? נכון, לפעמים אין כאן בעיה בעצם ונדרשת כאן רק פעולה חינוכית והסברה נכונה, אך לעיתים התופעה נובעת מצורך מוגבר בשליטה או לעיתים מהפרעת קשב וריכוז. האם אנו נותנים את הדעת מספיק לחשיבה מה ההשלכות של תופעה זו בימי הבחרות, או אפילו לאחר הנישואים של אותו הילד שכיום "רק" מתקשה בדחיית סיפוקים? נעלה דוגמא נוספת: ילד שמתקשה בחברה, הוא קצת צדדי ולא מצליח להתבטא באופן נכון בחברה, התווית שמולבשת עליו היא של "ילד ביישן" – האם אכן ביישנות היא הגורם להתנהגותו? אולי כדאי לנו לתת את הדעת לחשיבה נוספת על איזו שהיא חרדה שמלווה את הילד שגורמת לו להתרחק מהחברה? מה שמכונה "חרדה חברתית" אם כן, איך הוא יתמודד עם זה כשיגדל ויהיה עליו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה? האם הוא יהיה מסוגל, או שגם שם "ביישנותו" תכריע והוא ישאר מחוץ למערכת? התייחסנו בדברינו בעיקר לתופעות אצל ילדים שיש להן מקור ושורש פנימי, אך אל נשכח שמפרשתנו למדנו שאף ו הפעולות והמעשים שלנו משפיעים על ילדינו, וכבר לימדונו חז"ל "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה", דהיינו, כשילד מדבר ברחוב דברים ששמע בבית או מאביו או מהאם, וכך גם כל תגובה שלו. אם ראינו ילד שמתפרץ גם על דברים קטנים ואיננו יודע לוותר, יתכן שזהו משהו פנימי שלו אך יתכן גם שזהו הקו המנחה בבית שאין דברים שעליהם לא מגיבים בחומרה. ילד כזה איך יגדל??? הבה ניתן אל לבנו להבין, שכל פעולה ומעשה שלנו ושל ילדינו יש להם משמעות עמוקה להיום ולדורות.
|