התושבים בעיירה הקטנה דיר-אל -קמר, הציצו מהתריסים המוגפים, בחיילים שעמדו ליד מוזיאון השעווה, בפחד.
הסורים שכבשו את האיזור בעבר, אנסו את נערות העיירה ובזזו. 
הם לא העלו בדעתם, שהכובש הציוני ינהג אחרת.
**
ביקשנו לטעום מעט תרבות לבנונית. 
הצלילים הנפלאים של פסנתר הכנף, שעמד תחת השמיים, בכניסה למוזיאון, נגסו בשקט והגיעו עד קצה העיירה. גדולים וקטנים, נשים וגברים, עזבו כל מלאכה. כפי שהחלילן מהמלין סחף את עכברי העיר, כך צצו האנשים, מכל בית ופינת רחוב, ונמשכו באורח קסם לפסנתר העיירה, מתמגנטים לצליליו.
לתדהמת התושבים, הקיפה קבוצת חיילים את פרנסואה, בחור צרפתי שוויתר על קריירה מזהירה כפסנתרן עולמי ועלה לארץ להגשים את חלומו. 

התושבים חששו להתקרב, אך החיוך המזמין של החיילים והצרפתית המשובחת של כמה מהם, הפיגו את המתח. לצלילי ה"צ'ארדש של מונטי" שפרנסואה ליהט באצבעותיו, המשיכו להגיע עוד ועוד אנשים מכל כיוון, זורמים כנחילי אנוש. 
המוסיקה השמיימית של פרנסואה, פתחה את הלב. מאות תושבי הכפר וכ-20 חיילים ישראלים, הקיפו בדממה את פרנסואה, מאזינים למוסיקה וחשים בהרמוניה שחיברה בין כולם, וכשפרנסואה ניגן את imagine ואת - let it be  כבר נשמעה שירה אדירה.
היתה זו שעה בלתי נשכחת של התרוממות רוח, שהפכה את הניצוץ האלוהי שפעם בלב כל אחד, ללהבה גדולה של כמיהה לשלום ותקווה. גם הגוף דיבר, היו שעורם התברווז והיו שעיניהם הוצפו בדמעות.
פרנסואה סיים. מחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות שאחריהן השתרר שקט ארוך ומרגש.
לפתע הבחין הרופא הגדודי בפעוט עם רגליים עקומות, נעלם לתוך אחת הסמטאות. הוא פנה בצרפתית לכומר בגלימה השחורה שעמד לידו : "אם רק היה מתמזל מזלו להיוולד 50 ק"מ דרומה, היו רגליו העקומות מסתדרות בניתוח פשוט".
אמו של הפעוט, ששמעה את דבריו, פרצה בבכי מר. להפתעתם שלף הרופא כרטיס ביקור ואמר לה, שלבריאות העולמית, לחופש ולשלום אין גבולות.
וכחבר באירגון רופאים ללא גבולות  "Médecins Sans Frontières"
הוא מזמין אותה ליצור עמו קשר בביה"ח רמב"ם בחיפה...
ואז... התעוררה המחלוקת הראשונה, שהגיעה לטונים גבוהים, כשהחיילים מתעקשים לשלם עבור הכניסה למוזיאון והתושבים מסרבים...